לדעת חכמה ומוסר

הגמ' פסחים קטז. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדי (בליל פסח) עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא וזהבא, מאי בעי למימר ליה? <עבד שהוציאו אדונו לחירות ונתן לו כסף וזהב, מה צריך לומר לו?> אמר ליה (העבד) בעי לאודועי ולשבוחיה. <אמר לו, צריך להודות ולשבח!> פתח רב נחמן ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. הגמ' מחדשת לנו מהו עיקר סיפור יציאת מצרים. הזהר הקדוש מתאר מה קורה בשעה שבני ישראל עורכים את הסדר ומספרים ביציאת מצרים. (מבואר על פי דברי הרב שלמה ברעוודא שביאר על פי הגאון). כשמלאכי השרת שומעים איך אנחנו מספרים גבורותיו ישועותיו חסדיו רחמיו ונפלאותיו של הקב"ה, ובשמחה עצומה, הם עולים למעלה ואומרים שני דברים לקב"ה. קודם אומרים, נודה לך על ישועותיך לעם ישראל, מה ששמענו בסיפורים שהם סיפרו. ועוד אומרים המלאכים לקב"ה, אנחנו מודים לך, מודים שצדקת. כשהתייעצת בנו עם לברוא את האדם, אמרנו "מה אנוש כי תזכרנו", אדם שיהיה רודף תאווה, קטטות ומחלקות למה לך לברוא אותו לא יהיה לך שום נחת ממנו. והנה יש נחת עצומה. זה לא בני אדם, הם קדושים. איך נשמתם גוברת על גופם. ובלשו...

מסכת פסחים מסתיימת בדיון מרתק בעניין פדיון בכורות. הגמ' דנה על מי חובת ברכת שהחיינו, על האבא הפודה את בנו, או על הכהן המקבל חמשה סלעים פדיון הבכור. בשנה זו בה אנו מסיימים את המסכת סמוך ונראה לערב פסח, או ביום תענית בכורות עצמו, הסיום הזה מקבל משמעות מיוחדת. אבל מסכת פסחים לא מסתיימת רק בערב פסח, אז למה בחרו מסדרי הגמ' לסיים דוקא בעניין זה. הרשב"ם מתייחס לשאלה ועיינו שם מה שעונה. אני חושב שניתן להוסיף על דרך המוסר. על חשיבותו ומעלתו של הבכור הפדוי - שאינו עובד בבית המקדש - עומד רבינו בחיי. וכך הוא אומר על הפסוק כל בכור בניך תפדה (שמות לד כ): "מי שזוכה שהוא בכור, מעלה גדולה היא לו .... ואע " פ שאין העבודה בהם, יש להם מעלה ויתרון על שאר בני אדם, מצד שהם בכורות" . יפה! יש לו מעלה! אז מה זה אומר? ממשיך רבינו בחיי, "ויצטרך הבכור שיחזיק בתורה וביראת שמים, ויותר משאר בני אדם, מצד המעלה שבו שהוא בכו ר". אבל העמוד האחרון של מסכת פסחים לא נכתב לבכורים בלבד, הוא נכתב לכל ישראל. על כן יש לנו להוסיף כאן את היסוד של ...

  "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". המילה אדם לכאורה מיותרת. כי אם התורה רוצה ללמדנו דיני קורבנות, מספיק היה לכתוב, איש כי יקריב (שפתי חכמים), או, כי תקריבו קרבן לה' (כלי יקר). הכלי יקר עומד על שאלה זו, ומבאר את המילה "אדם" כמו אדם הראשון. כמו אדם הראשון שהביא קרבן מעצמו ולא כמו הבל שהביא רק אחרי שראה את קין מביא, כך גם כשאתה מביא קרבן יהיה כאילו אתה הראשון בעולם שמביא קרבן. הבאת קרבן היא דרך להתקרב לקב"ה. ובחטאת ואשם, היא בקשת סליחה ומחילה מהקב"ה על חטא שחטאנו. כשמביאים קרבן חטאת, צריך להרגיש בכל מה שעושים לכבש כך היה צריך לעשות לי. אם נביא קרבן בגלל שככה עושים כדי לכפר על חטא, אנו עלולים לאבד את עיקר המטרה והעבודה בהבאת הקרבן. לכן התורה מדמה את הבאת הקרבן לקרבנו של אדם הראשון, שיהיה כמביא מעצמו עם כל הרצון והמחשבה העצמית להתקרב ו/או לתקן את עשר עשה. זו בעצם הבעיה בקיום מצות כמצות אנשים מלומדה. המצוות ניתנו כדי להתקרב לקב"ה וכשאנו עושים אותם מתוך הרגל, כי ככה כולם עושים, כי ככה גדלנו והורגלנו, ללא מחשבה על מה ומה אנו עושים, אנו מאבדים את מטר...

עד עכשיו, מתחילת ענייני המשכן, התורה קוראת לעוסקים במלאכה – "חכמי לב". בתצוה - "ואתה תדבר אל כל חכמי לב..." (כח ג) בתחילת ויקהל - "וכל חכם לב בכם יבוא ויעשו..." (לה י) ובפסוק כ"א אומרת התורה "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו...". הרמב"ן אומר שמדובר כאן על החכמים העושים במלאכה 'כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות'. ומה שייך לשון נשיאות לב בעושי המלאכה, אומר הרמב"ן 'כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלו ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר'. האור החיים אמנם מפרש את הפסוק על המתנדבים, אבל גם הוא מחלק בין נדבה רוחו לבין נשאו ליבו. 'כי השני מתנדב יותר מיכולתו..... ולזה יקרא נשאו ליבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך ... יותר ממה שהוא..'. ומה בסוף? "ראו קרא ה' בשם בצלאל...., וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת בכל מלאכה.... בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן.. ובחרושת עץ.. כל מלא...

  פרשת כי תשא פותחת במגבית נוספת אחרי המגבית שנעשתה לבניית המשכן. בשונה מהמגבית הקודמת בה נתקבלה תרומה "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – כל אחד כרצונו, הפעם המגבית היא חובה וקבועה – מחצית השקל. למה השתמשו בכסף זה? המשנה בשקלים (פרק ד') מפרטת: קורבנות התמיד, מוספין ונסכיהם, וכל קורבנות הציבור ועוד. ובכל שנה ושנה מכריזין באחד באדר על השקלים לאותה מטרה. מהכסף שנשאר משנה שעברה, היו מביאים קורבנות ל"קיץ המזבח" –כשאין חטאות, נדרים ונדבות, היו מביאים עולות לאחר הקרבת התמיד כמו שמביאים מיני מתיקה אחר הסעודה (ברטנורה), כדי שלא יהיה המזבח בטל. רבי מאיר שפירא מלובלין כבר עמד על ההבדל בין שתי תרומות אלו כשבנה את ישיבת חכמי לובלין. לבניין הישיבה, בניין בר קיימה לא הייתה בעיה למצוא תורמים, ותורמים גדולים. הבעיה התחילה כשהגיעו להחזקת הישיבה. כאן מתברר שקשה מאד למצוא את אותם תורמים שיתרמו בשביל ההחזקה השוטפת, אפי' בשביל מזון לבני הישיבה. לפי זה הסביר את ההבדל בין התרומות. תרומות לבניית המשכן לא חסרו, לא היה צריך לערוך מגבית ובטח לא לחייב אף אחד. אך כשהגיעו להחזקה השוטפת - לקו...

בפרשת השבוע אנו עדים לנפילה הגדולה ביותר שהייתה לעם ישראל. לא עברו ארבעים יום מיום שקיבלו את התורה, מיום בו פתח להם הקב"ה את כל הרקיעים וראו בחוש שאין עוד מלבדו. קצת יותר מחודש עבר מהמעמד הרוחני הגבוה ביותר לו זכה בן אנוש. וכבר נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – "עשו להם עגל מסכה". לא ננסה להבין כאן, איך קרה הדבר ומה בעצם היה חטאם. אבל כן ננסה להבין איך ניתן להמשיך אחרי נפילה כזו. האם שייך להמשיך? האם שייך לנסות לחזור לדרגתם הקודמת? האם הנפילה לא מלמדת על הדרגה האמיתית בה היו רק ארבעים יום קודם, או אולי בכלל לא היו? חזרנו עכשיו מימי הפורים לימי החול, מימים של התעלות, של התרוממות, של שמחה של מצוה, לימי החול האפורים. התחושה היא של נחיתה קשה ולפעמים אפי' כואבת (אישית, עוד לא התאוששתי ממנה). אמר לי מישהו, שהנחיתה קשה כי חזרנו לחיים האמתיים. אם זה נכון אז מה עשינו? מה היו ימי הפורים הנפלאים האלו? מה עם ההתעלות שהרגשנו, הכל בלוף? אבל האמת היא שהחיים האמתיים הם אותם רגעים ספורים כמו פורים, כמו שאר החגים, כמו שבת וכמו הימים הנוראים. שאר הימים למרות שהם רוב השנה, הם לא האמת!...