לדעת חכמה ומוסר

  שאל אותי מישהו, לַמה לזכור? נשמעת שאלה מטופשת. אז הוא הסביר: למה מדברים כל הזמן על לזכור? מי ישכח דבר כזה? אז שאלתי אותו: אנחנו אומרים כל שבת – כמעט, חוץ מימים שאין אומרים בהם תחנון ושבתות מברכים – את תפילת אב הרחמים. אתה יודע על מה היא נתקנה? הוא לא ידע, אבל זה לא חכמה כי הוא מבני עדות המזרח. אז עשיתי סקר, כמה יודעים על מי נתקנה תפילה זו? אז מתברר שיותר מדי אומרים ולא יודעים. אז הנה לַמה לזכור. תפילת אב הרחמים נתקנה על הרוגי גזירות תתנ"ו (של האלף הקודם) בקהילות שו"ם – שפירא וורמייזא ומגנצא - בתקופת מסעי הצלב. גזירות אלו חלו בימי ספירת העומר ולכן אנחנו אומרים אותה גם בשבת מברכים של חודש אייר, אפי' שזה גם חודש ניסן. התפילה הזו מחולקת לשני חלקים, תיאור הקדושים והטהורים... הנאהבים והנעימים בחייהם, שבמותם לא נפרדו, מנשרים קלו ומאריות גברו... והחלק השני, יזכרם אלוקינו לטובה... וינקום נקמת דם עבדיו השפוך... חובבי החזנות מכירים שתי יצירות מפורסמות על תפילה זו. היצירה של מלבסקי והיצירה של מוצן. בשני יצירות אלו שומעים בחוש איך הלחן והמנגינה נותנים את המשמעות למילים. יצ...

  השבוע (כשחזרנו מחופשת הפסח) שאל אותי יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, באמת אכפת לקב"ה אם אתה אוכל חמץ? אז הפניתי אותו לפרשת השבוע פרשת שמיני. "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא ב). פרשת שמיני מפרטת לנו את בעלי החיים המותרים באכילה ואת אלו האסורים. באמת אכפת לקב"ה מה אנחנו אוכלים? כבר קדמונו ראשונים ונתנו טעם במצווה זו של כשרות המאכלים. החינוך בפרשה זו, מפנה לאיסור אכילת טריפה בפרשת משפטים, שם הוא נותן טעם למצוה. 'הגוף הוא כלי לנפש' וככזה הוא צריך להיות בריא. 'כי בהיות בגוף שם הפסד מאיזה עניין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד'. וכל המאכלות האסורות יש בהם נזק לגוף, גם מה שאנחנו לא יודעים. 'ואם יש מהם שאין נודע לנו ולחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהן, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהם חכם יותר ממך ומהם'. האברבנאל מתאר את בעלי החיים האסורים באכילה כבעלי חיים טורפים שמזגם רע ואכזרי. ואילו בעלי החיים המותרים באכילה הם אוכלי עשב שמזגם נח ואין בהם את האכזריות. לפי זה הוא גם מסביר את הסימנים של מעלה גרה ששייך רק באוכלי עשב ואין ל...

  "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג יז). בני ישראל יוצאים ממצרים, הדרך הקצרה ביותר לארץ ישראל, היא דרך ארץ פלישתים – מהלך שלושה ימים עד גבול הארץ. האברבנאל מביא מספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש מהלך שמונה ימים בלבד - והקב"ה לא מוליכם דרך שם. למה? מפני החשש שמא אם יראו מלחמה בדרך – שהרי פלישתים לא יתנו להם לעבוד בגבולם (אברבנאל) – יעדיפו את הצרות המוכרות, וירצו לשוב למצרים. ומה עם קריעת ים סוף? ומה עם הר סיני וקבלת התורה? אלו לבד לא סיבות ללכת דרך המדבר ולא בדרך הקצרה? המפרשים דנים בכך באריכות, ואני רוצה להוסיף מה שחשבתי בעניין. הכל מתוכנן מראש. אין כאן מה היה אילו. הקב"ה יודע שאם ישראל יראו מלחמה, יחזרו למצרים, כי שנה שלימה של כל מה שדיברנו בליל הסדר - הניסים והנפלאות, לימוד יסודות האמונה, הכרה בחוש שיש בורא לעולם, שהוא לבדו מנהיג את העולם, ושהוא לא יושב לו בעליונים ולא מתעניין באותם קרוצי חומר, אלא אין כמוהו בקרב הארץ – כל זה עדיין לא מספיק כדי שישרא...

  הא לחמא עניא – אנחנו חוגגים הלילה את זמן חרותנו, השולחן ערוך בכלים הכי יפים. בשולחן עורך נאכל מעדנים, אבל הלחם, לחם עוני! הייתי מצפה לחלות ריחניות פיתה תימנית רכה ומהבילה. ומה אוכלים? מצות יבשות וקשות שמפתחות את שרירי הלסת. אלא מה, זכר למצות שאבותינו אכלו במצרים? אז נשים בקערה חתיכת מצה, ונאכל כזית, זכר. אבל שבעת ימים? ובלי חמץ? וגם את זכר לקרבן פסח אנחנו מקיימים באכילת מצה ולא בצלעות כבש! לפני אכילת מצה, קודם מבערים את החמץ. פירור חמץ לא יראה ולא ימצא בבתיכם. מנקים ומקרצפים ואח"כ בדיקת חמץ. אנחנו צריכים להבין מה אנחנו חוגגים. שאבותינו יצאו ממצרים? חייב אדם לראות עצמו... איך אפשר לדמיין חיי עבדות כאלו? וגם לא היינו שם. אנחנו חוגגים את היותנו אנחנו בני חורין. את היותנו מסוגלים להיות עבדי ה'. ובני חורין, זה בני חורין מכל מה שכובל אותנו לחיים הגשמיים. נכון, אנחנו חוגגים, ולכן נשמח בבשר ויין ושאר מעדנים. שולחננו יהיה שולחן מלכים. אבל לחמנו לחם עוני. כי מי שמסוגל להסתפק בלחם עוני – ולחם עוני כאן זה רק משל -   זה בן חורין אמיתי. ובלילה הזה מותר וצריך לומר את האמת, יהו...