אתמול יצאנו ממצרים, אנחנו בדרך לים סוף ובהמשך להר סיני - לשבת חוה"מ פסח

 

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג יז).

בני ישראל יוצאים ממצרים, הדרך הקצרה ביותר לארץ ישראל, היא דרך ארץ פלישתים – מהלך שלושה ימים עד גבול הארץ. האברבנאל מביא מספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש מהלך שמונה ימים בלבד - והקב"ה לא מוליכם דרך שם. למה? מפני החשש שמא אם יראו מלחמה בדרך – שהרי פלישתים לא יתנו להם לעבוד בגבולם (אברבנאל) – יעדיפו את הצרות המוכרות, וירצו לשוב למצרים.

ומה עם קריעת ים סוף? ומה עם הר סיני וקבלת התורה? אלו לבד לא סיבות ללכת דרך המדבר ולא בדרך הקצרה?

המפרשים דנים בכך באריכות, ואני רוצה להוסיף מה שחשבתי בעניין.

הכל מתוכנן מראש. אין כאן מה היה אילו. הקב"ה יודע שאם ישראל יראו מלחמה, יחזרו למצרים, כי שנה שלימה של כל מה שדיברנו בליל הסדר - הניסים והנפלאות, לימוד יסודות האמונה, הכרה בחוש שיש בורא לעולם, שהוא לבדו מנהיג את העולם, ושהוא לא יושב לו בעליונים ולא מתעניין באותם קרוצי חומר, אלא אין כמוהו בקרב הארץ – כל זה עדיין לא מספיק כדי שישראל לא ייבהלו ממלחמה וירצו לחזור למצרים. כי על אמונה ובטחון צריך לעבוד. וחלק מזה זה למסור את הנפש על בטחון בקב"ה ולהיכנס לים בקריעת ים סוף. והחלק הנוסף זה קבלת התורה. רק התורה הקדושה בתוספת לפעולה אמיתית של בטחון, יביאו את העם למצב בו הם בוטחים באמת ונשענים על הקב"ה. כי יציאת מצרים התחילה בטו ניסן ונמשכה בקבלת התורה במעמד הר סיני, עם תחנה בדרך בים סוף. הכל תהליך אחד ארוך.

אתמול ישבנו בליל הסדר, דיברנו על אמונה ובטחון, דיברנו על יצירתו של עם ישראל, דיברנו על מה זה זה בן חורין, ועל מה זה יהודי ומה תפקידו של יהודי, דיברנו על אשר בחר בנו, ועל בני בכורי ישראל. אבל זה לא מספיק, זה היסודות. מכאן צריך לעבוד. לעמוד בניסיונות, להתכונן לקבלת התורה ולקבל אותה מחדש.

פעם בשנה מספרים ביציאת מצרים, אבל כל יום ויום מזכירים אותה פעמיים. מזכירים אותה כדי להיזכר בכל המשמעות של יציאת מצרים. להיזכר מי אנחנו ומה אנחנו, ולַמה ולְמה בחר הקב"ה בנו.

שבת שלום וחג שמח.