למה החלטתי לכתוב ולפרסם מאמרים על פרשיות השבוע?

 ידועים דברי ר' ישראל סלנטר, שחובת לימוד המוסר גדולה לאין שיעור לאנשים שאינם ספונים באהלה של תורה.

אם בדורו כך, על אחת כמה וכמה למי שמוצא בימינו את פרנסתו בסביבה הרחוקה מאד מאווירה של יהדות, של תורה ושל יראת שמים. ולמי יש זמן למצוא את הזמן ואת הפינה ללימוד מוסר, לעשות לעצמו "בית המוסר"?!

בלמדי במהלך ימי השבוע שניים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש"י הקדוש, גיליתי באר של מוסר ויראת שמים. כתבתי את הדברים לעצמי ולמשפחתי הקרובה. ואמרתי לפעמים באזני חברים קרובים. כשראיתי שהדברים מתקבלים על לב השומעים, אז למה לא לפרסם יותר. ואז התחילו התירוצים.

את הדחיפה קיבלתי אחרי פסח – בימי ספירת העומר, וחיזוק לזה קיבלתי בקראי את פרשת השבוע.

בפרשת שמות מתואר "ויכוח" בין הקב"ה למשה רבינו מי ילך להוציא את בנ"י ממצרים, והויכוח מסתיים בדברים האלו:

"ויאמר בי אדוני, שלח נא ביד תשלח" (שמות ד יג). מפרש רש"י: ביד אחר שתרצה לשלוח... יש לך שלוחים הרבה.

"ויחר אף ה' במשה..."

לא ננסה פה להבין את הויכוח כביכול בין משה רבינו לקב"ה. אבל ללמוד מכאן לעצמינו אפשר וגם צריך.

הקב"ה נגלה למשה בתוך הסנה ושולח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים.

משה חושב שהוא לא מתאים. "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ג' יא). מה אני חשוב לדבר עם מלכים (רש"י).

"ויאמר כי אהיה עמך". לא שלך היא כי אם שלי (רש"י).  אומר לו הקב"ה למשה, אתה שואל מי אנכי? זה לא אתה, זה אני.

ומשה רבינו ממשיך, "ואמרו לי מה שמו, מה אומר עליהם"? "הן לא יאמינו לי...." והדבר האחרון "לא איש דברים אנכי.... כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וגם לזה יש לקב"ה תשובה.

עד שאנחנו מגיעים לדבר האחרון – איתו פתחנו – שלח נא ביד תשלח. וכאן "ויחר ה' במשה". כאן הקב"ה כבר כועס עליו.

הרש"ר הירש כותב במאמרו "הקרבת העומר למען התורה" (מעגלי השנה חלק ג'): כל מי שיש בו כשרון כתיבה או דיבור, ולא ניצל את כשרונו כדי לכתוב או לדבר אל הציבור, הרי הוכיח בזה, כי אין בו העוז לפעול למען עניין קדוש, אשר מחובתו להקריב אפילו את חייו בעדו, והריהו מתחייב איפה בנפשו על ביטול מצוה נעלה זו..... אם כל אחד יתרום את יכולתו וכושרו שלו – זה יכתוב, זה ינאם, זה יתמוך באמצעים כספיים, זה ישפיע על חוג ידידיו וזה יעסוק בענייני ציבור – אזי נהיה רשאים לקרוא לעניין קדוש זה ענייננו.

עולה במחשבתך לפרסם דברי מוסר. אבל אז אתה אומר, מי אני להטיף לאחרים. והתשובה לזה, זה לא אני, זה דברי התורה, דברי הקב"ה. אבל אז תבא השאלה, הן לא יאמינו לי – מי יקשיב למה שיש לי לומר? מי יקרא את הדברים שאני כותב? וכשתשתכנע שיקראו וישמעו, אז לא איש דברים אנכי. ועל זה התשובה מי שם פה לאדם? אתה אומר משהו? אתה כותב משהו? זה דברים שהקב"ה שם בפיך ובאצבעותיך המקלידות על גבי המקלדת. ואז תבא הדחייה הנצחת, יש הרבה אחרים, מה אני יותר טוב מהם. ועל זה מגיעים הדברים הבאים.

אומר הרמב"ן: "והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך". ועל זה "ויחר אף ה' במשה".

ועל טענה זו עונה הרש"ר הירש בהמשך דבריו: אמנם צודקים אתם ביחס הבוז ושאט נפש כלפי הללו הרואים בנאום פומבי ובמאמר מודפס משום מעשה נועז וכביר, ומנצלים את הפומביות  הזו כדי להרבות את כבודם וליהנות מן התשואות.... אבל מאידך אינכם צודקים כאשר הנכם מושכים ידיכם מן העניין הקדוש, מבלי לתרום את חלקכם בכל אשר תוכלו.

וגם הרעיון להשתמש במדיה החברתית, היה לי קשה לקבלו בתחילה. כי המדיה הזו נתפסת בעיני -  ובצדק - כמשהו שלילי.

אבל גם על כך דיבר אלי הרש"ר הירש: אם תקופתנו עומדת בסימן ריבוי כתיבה, הרי עלינו לנצל גם את האמצעי הזה בכל יכולתנו וכושרנו. בתחום זה עדיין דלים אנו מעודים. מן הצד שכנגד מציפים אותנו במבול של ספרות, ואנחנו כה ממעטים לכתוב.

הרש"ר הירש דיבר על תקופתו תקופת התפתחות כתיבת הספרות והעיתונות. אנחנו בתקופה שמי מחזיק בידו דף נייר. אז עלינו לנצל את הכלים שרלוונטיים היום.