לדעת חכמה ומוסר

    יש מסעדות שממש עושה חשק לאכול בהם - במיוחד שהם מסעדות בשרים – אבל השמות שלהם, קצת..... – "לחם בשר" "השמן" או סתם "בקר" על רקע ראש של שור. יש אפי' שם לסועדים במסעדות כאלו – קרניבורים. בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה איך ומתי אפשר לאכול בשר. "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב כ). ומה היה עד היום? במדבר לא אכלו בשר? אלא מלמדים אותנו חז"ל שבמדבר אכלו רק בשר קרבנות. אדם היה רוצה לאכול בשר, היה מקדיש בהמה, לוקח אותה למשכן מקריבה שלמים ואוכל בשר. כשנכנסו לארץ ישראל והמקום רחב וגדול, והמרחק ממקום מושבו של האדם למשכן ואחריו לבית המקדש הוא רב, אומרת התורה "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (כא). כאן התירה לנו התורה לאכול בשר בכל מקום. ועדיין, אנחנו צריכים לזכור את האכילה של פעם. אבל מי יכל לאכול בשר? האם כל אחד? הגמ' (במסכת פסחים דף מט עמוד ב) אומרת...

עץ המנגו שלנו כמעט לא נתן פירות השנה, אז אין ממש הרגשה של הפקר. אבל היום גיליתי שעץ הרימון לא רק נתן ריחו, אלא ברוך ה' נתן את פירותיו. אמנם לא בכמות של הברכה שבשנה השישית, אבל מכובד. סוף סוף אפשר לקיים את "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כ"ג י"א), ואת "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך...". ואז אחרי כמעט שנה של ציפייה לקיום המצווה הזו של הפקרת הפירות, ובתוך השמחה שהנה זה בא, אני מגלה פתאום שאי שם בתוך תוכי איזה קול קטן לוחש לי זה שלך...! זכורני כשהייתי צעיר לימים הלכתי עם אחי הצעיר שליט"א לקטוף אתרוגים מפרדס בהרצליה, שבעליו לא רצה אוצר בית דין, אלא הפקיר כפשוטו. אחי שאל אותו איך עושים את זה. ואני בפחזותי אמרתי, התורה אמרה אז עושים. אמר לי הפרדסן מגדל האתרוגים באיזה נסיון עמדת בחיים שלך שאתה יכל לומר, כתוב אז עושים!? ה"סטירה" הזו עדיין מצלצלת באזני. והיום זה כאב הרבה יותר! בלי שום נסיון כלכלי, בלי שום הפסד כספי, כמה רימונים, והרגש בפנים אומר זה שלי! לא סתם אמרו חז"ל על שומרי השביעית את דברי דוד המלך ע"ה בתהילים "ג...

    הוזמנתי השבוע לדבר בסיום מסכת. זה לא היה סיום מסכת סטנדרטי. עמד מישהו וסיפר על המסיים: אדם שלא אהב ללמוד. שלא היה מסוגל ללמוד. בשלב מסוים של חייו קבע חברותא חצי שעה ביום, אח"כ שיעור בדף היומי וזהו. אפי' לא חלם על אפשרות ליותר. והנה פתאום, איפה שהוא נמצא היום, בתוך הקושי והייסורים, הוא לומד דף היומי ומסיים מסכת אחר מסכת. מוסר שיעור בעיון. מוסר שיעורים בפרשת שבוע. מוסר שיחות חיזוק. כשביקשו ממני לדבר, אמרתי. הוא יכל לבחור בדרך אחרת. הוא יכל ליפול לזרועות היאוש ולחדול. פשוט לא לעשות כלום. הוא גם יכל לומר, רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? ולעשות ככל העולה על רוחו. ויש עוד כמה דברים לעשות שם חוץ מללמוד. אבל הוא בחר בדרך הקשה, של להשקיע את עצמו בלימוד, במוסר, בהתחזקות ובחיזוק אחרים. הוא גילה בעצמו כוחות נפש שלא חלם שהם קיימים. ואז אמרתי לו, הימים האלו יסתיימו בעז"ה כמה שיותר מהר ותחזור לשגרת חיים רגילים של עבודה של משפחה. מה יהיה אז? איך אתה משמר את זה? איך אתה משמר את הכוחות האלו, את העשייה הזו, גם אחרי עבור הגל. אחרי שהמצב יתהפך לטובה ותצא מהקושי ומבור השאון. בפרשי...

  דרשו חז"ל בתחילת איכה רבתי: 'שלשה נתנבאו בלשון איכה - משה, ישעיה וירמיה. משה אמר (דברים א) "איכה אשא לבדי", ישעיה אמר (ישעיה א) "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר "איכה ישבה בדד". א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם, ואמר איכה אשא לבדי טרחכם. ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר איכה היתה לזונה. ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה בדד'. את שלושת אלו נקרא השבת בפרשת השבוע, בהפטרה ובמגילת איכה שנקרא במוצאי שבת קודש. חז"ל מלמדים אותנו לקשר בין שלושת המצבים האלו של עם ישראל. בפרשת מסעי למדנו על המסעות והחניות. בפרשת דברים התורה מלמדת אותנו לעשות חשבון נפש על החניות. ואם לא על לשעבר, לפחות על ההווה, איך החניה שלי ברגע זה, תואמת את מטרת המסע או לא . חומש דברים פותח בתוכחה שמוכיח משה רבינו את בני ישראל בסוף הארבעים שנה במדבר, רגע לפני כניסתם לארץ המובטחת. רגע לפני פרידתו מהם. והוא עובר על כל החניות בהם הכעיסו את הקב"ה. בהתחלה ברמז: ...