פרשת ואתחנן - על יציאה מגלות לרווחה
הוזמנתי השבוע לדבר בסיום מסכת. זה
לא היה סיום מסכת סטנדרטי.
עמד מישהו וסיפר על המסיים:
אדם שלא אהב ללמוד. שלא היה מסוגל ללמוד. בשלב מסוים של חייו קבע חברותא חצי שעה
ביום, אח"כ שיעור בדף היומי וזהו. אפי' לא חלם על אפשרות ליותר. והנה פתאום,
איפה שהוא נמצא היום, בתוך הקושי והייסורים, הוא לומד דף היומי ומסיים מסכת אחר
מסכת. מוסר שיעור בעיון. מוסר שיעורים בפרשת שבוע. מוסר שיחות חיזוק.
כשביקשו ממני לדבר,
אמרתי. הוא יכל לבחור בדרך אחרת. הוא יכל ליפול לזרועות היאוש ולחדול. פשוט לא
לעשות כלום. הוא גם יכל לומר, רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? ולעשות ככל העולה
על רוחו. ויש עוד כמה דברים לעשות שם חוץ מללמוד. אבל הוא בחר בדרך הקשה, של
להשקיע את עצמו בלימוד, במוסר, בהתחזקות ובחיזוק אחרים. הוא גילה בעצמו כוחות נפש
שלא חלם שהם קיימים.
ואז אמרתי לו, הימים
האלו יסתיימו בעז"ה כמה שיותר מהר ותחזור לשגרת חיים רגילים של עבודה של
משפחה. מה יהיה אז? איך אתה משמר את זה? איך אתה משמר את הכוחות האלו, את העשייה
הזו, גם אחרי עבור הגל. אחרי שהמצב יתהפך לטובה ותצא מהקושי ומבור השאון.
בפרשיות האחרונות
דיברנו על המסעות והחניות של בני ישראל במדבר והבאנו את דברי רש"י 'למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר
עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה
ולא הייתה להם מנוחה,... נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא
עשרים מסעות'. זה נכון, אבל בכל זאת זה היה עונש! עונש של גלות! של נדודים! עונש
של ארבעים שנה במדבר כנגד ארבעים יום שבהם תרו את הארץ. ארבעים שנה בהם מתו כל
הדור הבוגר שיצא ממצרים. "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי
במדבר בארץ לא זרועה" מתנבא הנביא ירמיהו (ירמיהו ב' ב'). הקב"ה מתייחס
למסע בני ישראל במדבר כחסד נעורים. ללכת אחרי ה' ארבעים שנה בארץ לא זרועה – 'בארץ
שאין בה זרע זרוע ואין מה לאכול' (מצודת דוד). נכון היה את המן – לחם אבירים, לחם
שמלאכי השרת אוכלים. אבל "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה", כי זה אוכל
רוחני, ומה עם תאוות האכילה? חסד נעורים! ובני ישראל ארבעים שנה באותו מדבר ולמעט
מס' פעמים בהם הכעיסו את ה', מה עשו? עסקו בתורה. חז"ל מתארים את סדר לימוד
התורה של בני ישראל במדבר (עירובין נ"ד ב'), קודם משה רבינו לימד את אהרון,
אח"כ את בניו, אח"כ את הזקנים ואז את כל ישראל. ולאחר מכן, למדו כולם
מפי אהרון, אח"כ למדו מפי בניו, ולבסוף למדו כל ישראל פעם רביעית מפי הזקנים.
זה מה שעשו כל ארבעים שנה. ועל זה זוכר הקב"ה לכנסת ישראל "חסד נעורייך".
ואחרי כל זה, כשעומדים
בכניסה לארץ ישראל אומר להם הקב"ה - בפרשת השבוע שלנו, פרשת ואתחנן – "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק
וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות
חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ו'
י'-י"ב). ארבעים שנה של נדודים במדבר בארץ לא זרועה. ארבעים שנה של חסד
נעורים, של לימוד תורתו הקדושה כנתינתה מסיני, של קרבת ה'. וסוף סוף נכנסים לארץ
המובטחת, לבתים מלאים כל טוב, לכרמים וזיתים מלאים פרי. ומה? "השמר לך פן
תשכח את ה'. כי זה קשה. קשה לזכור את ה' כשהכל טוב.
ומכאן שאלה לכולנו,
למה לחכות? הקב"ה רוצה ממך משהו. אמנם הכל בסופו של דבר עניין של בחירה ואתה
תחליט האם תעשה או לא, אבל הקב"ה ידחוף אותך וייתן לך את כל האפשרויות לעשות
את זה. תוכל לעשות מתוך שמחה ומתוך רחבות ורווחה. ותוכל לעשות מתוך קושי וצרה. אז
למה לחכות?
תגובות
הוסף רשומת תגובה