פרשת עקב – על לימוד שעץ הרימון שנתן פירותיו בשביעית לימד אותי בפרשת השבוע

עץ המנגו שלנו כמעט לא נתן פירות השנה, אז אין ממש הרגשה של הפקר. אבל היום גיליתי שעץ הרימון לא רק נתן ריחו, אלא ברוך ה' נתן את פירותיו. אמנם לא בכמות של הברכה שבשנה השישית, אבל מכובד. סוף סוף אפשר לקיים את "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כ"ג י"א), ואת "לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך...". ואז אחרי כמעט שנה של ציפייה לקיום המצווה הזו של הפקרת הפירות, ובתוך השמחה שהנה זה בא, אני מגלה פתאום שאי שם בתוך תוכי איזה קול קטן לוחש לי זה שלך...!

זכורני כשהייתי צעיר לימים הלכתי עם אחי הצעיר שליט"א לקטוף אתרוגים מפרדס בהרצליה, שבעליו לא רצה אוצר בית דין, אלא הפקיר כפשוטו. אחי שאל אותו איך עושים את זה. ואני בפחזותי אמרתי, התורה אמרה אז עושים. אמר לי הפרדסן מגדל האתרוגים באיזה נסיון עמדת בחיים שלך שאתה יכל לומר, כתוב אז עושים!? ה"סטירה" הזו עדיין מצלצלת באזני. והיום זה כאב הרבה יותר! בלי שום נסיון כלכלי, בלי שום הפסד כספי, כמה רימונים, והרגש בפנים אומר זה שלי! לא סתם אמרו חז"ל על שומרי השביעית את דברי דוד המלך ע"ה בתהילים "גיבורי כח עושי דברו".

ומכאן נסיק איך צריכה להיות התייחסותנו לכל דבר שיש לנו. בפרשת עקב אותה נקרא השבוע, "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה... וידעת כי לא בצדקתך ה' אלוקיך נותן לך את הארץ הטובה הזו לרשתה, כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט' ה' – ו')

עם ישראל רגע לפני כניסתם לארץ, אותו עם עליו אומר הנביא "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". לאותו עם אומר משה רבינו מפי הקב"ה, "לא בצדקתך..."

לא מזמן קראנו את דברי הנביא ירמיהו במגילת איכה, "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו". וביארו חז"ל בגמ' (קידושין פ' ב') 'מה יתרעם על מידותיו וכי גבר על חטאיו?! דיו חיים שנתתי לו'. 'למה יתרעם אדם על הקורות הבאות עליו אחר כל החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים, וכי גבר על חטאיו שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי?' (רש"י).

ללמדנו שכשטוב לנו, כשיש לנו משהו, לא נחשוב שזה בגלל שמגיע לנו משהו. וממילא כשפחות טוב לא נשאל למה.

לפעמים לאחר לימוד מיוחד שלמדנו, אחרי מעשה טוב במיוחד שעשינו, אחרי מצוה שעשינו במאמץ, יש לנו הרגשה טובה. זה נכון וזה טוב מאד וכך צריך להרגיש. אבל אחרי כל הטפיחות על השכם, נזכור שזה לא מכסה אפי' את עצם החיים שלנו ובטח לא את כל הטוב שהקב"ה משפיע עלינו. וכשנפנים את זה ונחיה את זה, בעז"ה לא נגיע למצב שנרצה לשאול למה.