פרשת ראה – על בשר, על אלול שלנו, ודברים לנער שלנו שהולך ללמוד בישיבה.

  

יש מסעדות שממש עושה חשק לאכול בהם - במיוחד שהם מסעדות בשרים – אבל השמות שלהם, קצת..... – "לחם בשר" "השמן" או סתם "בקר" על רקע ראש של שור. יש אפי' שם לסועדים במסעדות כאלו – קרניבורים.

בפרשת השבוע מלמדת אותנו התורה איך ומתי אפשר לאכול בשר. "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב כ). ומה היה עד היום? במדבר לא אכלו בשר? אלא מלמדים אותנו חז"ל שבמדבר אכלו רק בשר קרבנות. אדם היה רוצה לאכול בשר, היה מקדיש בהמה, לוקח אותה למשכן מקריבה שלמים ואוכל בשר. כשנכנסו לארץ ישראל והמקום רחב וגדול, והמרחק ממקום מושבו של האדם למשכן ואחריו לבית המקדש הוא רב, אומרת התורה "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (כא). כאן התירה לנו התורה לאכול בשר בכל מקום. ועדיין, אנחנו צריכים לזכור את האכילה של פעם.

אבל מי יכל לאכול בשר? האם כל אחד? הגמ' (במסכת פסחים דף מט עמוד ב) אומרת: רבי אומר עם הארץ אסור לאכול בשר. ודורשת הגמ' מהפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף" (ויקרא יא מו), כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף. וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. וכבר הבאנו במאמר לחג השבועות את ביאורו של הבן יהוידע.

אז זהו? זה מה שיש לנו להגיד ללומדי התורה, אשריכם, תאכלו בשר?

אנחנו נמצאים כעת בערב ראש חודש אלול! דגים שבים רועדים! ומה אצלנו? אצלנו היום הזה גדול הרבה יותר! זה היום בו רבבות בחורי ישראל חוזרים וממלאים את בית המדרש. והשנה מצטרף אליהם בננו רפאל מאיר שיחי'.

שירו המרטיט של מוטי שטיינמץ מלווה את אותם נערים צעירים המתחילים דף חדש בחייהם והולכים ללמוד בישיבה. 'אשריך נער ישראל, את התורה ללמוד זכית'.

את המילים האלו כותב הרבי מפיאסצנה הי"ד לנערי ישראל בספרו חובת התלמידים. והוא פונה אל ליבם, 'השמים וצבאם הארץ ומלואה עליך ישמחו ולפניך יכנעו. וזה אל זה שואלים, מי הוא הנער אשר עמודי אש קודש מפיו מתבערים, ואדון עולמים רם על כל רמים בפני המון צבאיו ורבבות קדושיו, בו מתפאר ואתו שמח'. ובמילים אחרות, כמו שאני מתאר לילדים איך אני נכנס לבית המדרש ורואה גדודים גדודים של מלאכים עומדים ומחכים לשמוע את מילות הגמ' היוצאות מפיהם.

והוא ממשיך: 'ה' שמח בך! וגם אתה נער ישראל תגיל ותשמח בגודל אשרך ורבת הצלחתך זו! כי מי הוא האיש אשר זכה להיות מרואי פני המלך ולא יגיל ולא ישמח? ומי הוא הזוכה שהמלך מלכי המלכים הקב"ה ילחש לו את מצפוניו וילמד לו את תורתו, ולא יחשב לו קלות ראש ועוון אם לא ישמח'?

למי הוא כותב את הדברים? הוא לא כותב להורים שכבר יודעים ערכה של תורה וערכה של לימוד תורה 'בלב ומוח טהורים'.

הוא כותב את דבריו לנער הצעיר 'שאת כל אלה בקרבך אין אתה מרגיש,  ורק כנער בין הנערים את עצמך אתה מכיר. לכן לא תפרכס נפשך ולא תדע לשמוח בשמחתך, ולא עוד, אלא שבשביל זה יש לפעמים שגם הרצון ללמוד את תורת ד׳ חסר לך ולשמוע את קולו לא תאזין'.

ואם בדורו היתה הפניה הזו לליבו של הנער נדרשת, בדורנו דור בו הפיתויים והדברים המעניינים מחוץ לבית המדרש עולים על כל דמיון, השאיפה לעתיד כלכלי מבטיח מקננת בליבו של כל הורה - ואולי כבר גם אצל התלמיד עם קיבל חינוך טוב - על אחת כמה וכמה שצריך לתת לנער ואולי גם להוריו את רוממות המעשה הגדול הזה של לימוד התורה.

 

אין לנו מושג מה יעלה בגורלו של אותו נער. אנחנו לא יודעים מה יהיה עם הנער שלנו. אולי יכל לצאת ממנו 'צדיק וגאון אשר שמו ילך מקצה העולם ועד קצהו, או אפילו עשיר עובד ה' מופלג בתורה ויראה ובעל צדקה גדול' אומר הרבי מפיאסצנה, ושואל את הנער: האם תרצה שהשכינה תקונן ותיילל עליך 'והנה בא העלם הזה, וצדיק וגדול אשר אליו חיכיתי ממני איבד'?

ואני מוסיף ושואל, וגם אם לא יצא ממנו 'כלום', האם לא שווה אותו הזמן בו יהיה מרואי פני המלך? שהקב"ה יתפאר וישמח בו? שצבא השמים ישאלו זה אל זה, מיהו הנער הזה?

'אשריך נערי היקר, שאת התורה ללמוד תזכה'!