על יום הזכרון לשואה ועל תפילת אב הרחמים

 

שאל אותי מישהו, לַמה לזכור? נשמעת שאלה מטופשת. אז הוא הסביר: למה מדברים כל הזמן על לזכור? מי ישכח דבר כזה?

אז שאלתי אותו: אנחנו אומרים כל שבת – כמעט, חוץ מימים שאין אומרים בהם תחנון ושבתות מברכים – את תפילת אב הרחמים. אתה יודע על מה היא נתקנה? הוא לא ידע, אבל זה לא חכמה כי הוא מבני עדות המזרח. אז עשיתי סקר, כמה יודעים על מי נתקנה תפילה זו? אז מתברר שיותר מדי אומרים ולא יודעים. אז הנה לַמה לזכור.

תפילת אב הרחמים נתקנה על הרוגי גזירות תתנ"ו (של האלף הקודם) בקהילות שו"ם – שפירא וורמייזא ומגנצא - בתקופת מסעי הצלב. גזירות אלו חלו בימי ספירת העומר ולכן אנחנו אומרים אותה גם בשבת מברכים של חודש אייר, אפי' שזה גם חודש ניסן.

התפילה הזו מחולקת לשני חלקים, תיאור הקדושים והטהורים... הנאהבים והנעימים בחייהם, שבמותם לא נפרדו, מנשרים קלו ומאריות גברו... והחלק השני, יזכרם אלוקינו לטובה... וינקום נקמת דם עבדיו השפוך...

חובבי החזנות מכירים שתי יצירות מפורסמות על תפילה זו. היצירה של מלבסקי והיצירה של מוצן. בשני יצירות אלו שומעים בחוש איך הלחן והמנגינה נותנים את המשמעות למילים.

יצירתו של מלבסקי מתרכזת בקהילות הקודש, בקדושים ובטהורים, שמסרו נפשם על קדושת ה'. יצירתו של מוצן לעומתה מתמקדת כולה בנקמה.

ובעקבות היצירות האלו, אני רוצה לנקד אחרת את השאלה: לְמה לזכור? או יותר נכון, מה לזכור?

רבי שמשון רפאל הירש בספרו 'במעגלי שנה' כותב על אותם קהילות הקודש מסרו נפשם על קדושת השם, ועל זכירתם. הוא מתמקד בשאלה האם אנחנו באמת רוצים להיות כמותם? חיים את חייהם בגטאות הצפופים, בחיי העניות וכו'. הוא מתאר את הבוז וההשפלות שהיו מנת חלקם של היהודים באותו זמן (מסעי הצלב), ומנגד את חייהם הרוחניים ואת גדלות רוחם ותורתם למרות כל הצרות וההשפלות. ומסיים את דבריו: 'אכן, דוקא בתקפותנו אנו שומה עלינו להשטח על קברות אבותינו "הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו", אשר "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם". הן על קברותיהם נוכל ללמוד כיצד להיות יהודים!' (ההדגשה במקור).

ראיתי השנה שהרבה מתמקדים ברעב בתקופת השואה שגרם לאנשים לאבד צלם אנוש.

קראתי על אחד, חגי רוט, שסיפר על חוויותיו ממסע "עדים במדים" של חיילי צה"ל במחנות השמדה בפולין.

"המסע היה מטלטל, עוצמתי ועצוב". לאורך כל המסע הוא שמע, קרא ונתקל בעדויות על הרעב הכבד והאין סופי שהיה מנת חלקו של כל שורד שואה, הרעב היה אחד מגורמי המוות הגדולים. "הרעב שרר בכל מקום" כתב חגי. "אם זה ברכבות במשך ימים ללא מזון ומים בדרך למחנות ההשמדה, ואם זה בגטאות ובמחנות עצמם, איך פיללו לפרוסת לחם עבשה או לקליפת תפוח אדמה. זהו סוג רעב שאין לנו מושג מהו וטוב שכך.

סופר ניצול שואה מתאר את חייו במחנה ובין הדברים הוא כותב "כאשר ייסורי הגוף קשים מנשוא נאלמים ונעלמים אינסטינקטים הרבה ומנהגים חברתיים רבים".

 "כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית".

"ואם יצליח להוסיף לעצמו בעָרמה נסתרת כמה גרמים של לחם, ישמור מכל משמר את סודו. הוא, ואך הוא, יהנה מן ההישג שהשיג".

חגי רוט חושב שמתוך המודעות לרעב שעברו בשואה, עלינו לכונן צום ביום השואה". והוא קורא לו  'צום ונזכור'. הצום, אם יהפוך למנהג רחב, יבטיח כי גם לאחר היום בו הכותרת בעיתון תצעק כי נפטר ניצול השואה האחרון, אנחנו נמשיך ונזכור.

מעבר לשאלות - האם הוא צודק? זה יעבוד? אנשים יצומו? האם זה מותר? האם אנחנו יכלים לקבוע יום צום ציבורי? ומה עם לצום בחודש ניסן?

אני רוצה להתמקד ברעב מנקודת מבט של עיניים אחרות. של יהודים שעם הרעב הנורא, צמו כל הפסח - חוץ מקליפות רקובות של תפוחי אדמה  - כדי לא לאכול חמץ. של יהודים שחסכו מפיתם את מנת הלחם הזעירה ונתנו למי שנזקק לזה יותר מהם.

ואני רוצה להביא מתיאוריו של הסופר ר' דוד זריצקי בספרו 'האש התלקחת'  מתוך הספור 'הנסיון', המתאר את בני הישיבות ברעב הנורא הזה. אמנם הוא היה בסיביר, אבל הרעב אותו רעב והסיפורים אותם סיפורים.

את 'מאיר' שלאחר יום עבודה במחנה כשנשכב על דרגשו, ידו נגעה במשהו רך, ומשהרגיש שזהו לחם, קפץ מדרגשו... "לחם, ל-ח-ם!" הפליט מפיו אחרי מאמצים. החולשה תקפה אותו, הוא התיישב במקום שעמד כשהלחם עדיין רועד בשתי ידיו הפשוטות לפניו... עיניו נעוצות בלחם, עיניים רעבות המתחננות להיסגר ולישון, אך הקיבה אינה מניחה להם. "אכלתי" אמר הבחור, "אכלתי ללא ספק. זה לא שלי, זה לא שלי, זה לא שלי". כולם הרגישו כי קשה לו להיפרד מהלחם, אולם המלחמה הייתה קצרה מאד, הוא נזדקף, ניגש אל היומנאי (הממונה על הצריף) ואמר קשוחות: "יקח נא מר את הלחם, יכריז מחר בבוקר וישאל מי שכח אותו... ואנא, יוכיח לשוכח כי בדברים כאלה אין עושים צחוק, עוד רגע והייתי מתעלף".

או סיפורו של יחיאל החולה ומוכה רעב ששוכב ימים בדרגשו, ולילה אחד רואה את אחד הבחורים מכניס משהו מתחת למזרן ומבין שזה חתיכת לחם. וקורות הצריף מתקרבות אליו ולוחשות לו לחם, והתנור מתקרב אליו ולוחש לו לחם, ושורת הדרגשים מתקרבת אליו ואומרת לו רק תושיט את היד ותקח, ומחר אולי תוכל לעמוד על רגליך. והוא לוקח. ובבוקר היומנאי בא לנחם את יחיאל על שנכשל... ושומע ממנו "אולם אני רק לקחתי כדי לא להיכנס למלחמה, ומיד כשכולם עזבו אותי ושמעתי את צחוקם, מיד חזרתי והנחתי את הלחם במקום אחר, ליד מראשותיך מר. הם חשבו שאני מקבל עצתם ולוקח את הלחם, ואילו אני החזרתי. החזרתי, החזרתי!

אז אם ישאלו אותנו מה לזכור?! יש לנו תשובה. נזכור ונחדיר עמוק לנשמותינו, "כיצד להיות יהודים" - כדברי הרש"ר הירש. נזכור שגם במקום בו אנשים רגילים מאבדים צלם אנוש, יש את אותם יהודים חסידים ישרים ותמימים, יש את אותם נערים בני ישיבות ששמרו על צלמם. וכדברי היומנאי בספרו של ר' דוד זרצקי, "נא לזכור, אנו בני ישיבה, שומרים על צלם האלוקים".