פרשת ויקהל (פקודי, החודש) שבת בר מצוה של בננו רפאל מאיר נ"י

עד עכשיו, מתחילת ענייני המשכן, התורה קוראת לעוסקים במלאכה – "חכמי לב".

בתצוה - "ואתה תדבר אל כל חכמי לב..." (כח ג)

בתחילת ויקהל - "וכל חכם לב בכם יבוא ויעשו..." (לה י)

ובפסוק כ"א אומרת התורה "ויבאו כל איש אשר נשאו ליבו...".

הרמב"ן אומר שמדובר כאן על החכמים העושים במלאכה 'כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות'.

ומה שייך לשון נשיאות לב בעושי המלאכה, אומר הרמב"ן 'כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלו ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר'.

האור החיים אמנם מפרש את הפסוק על המתנדבים, אבל גם הוא מחלק בין נדבה רוחו לבין נשאו ליבו. 'כי השני מתנדב יותר מיכולתו..... ולזה יקרא נשאו ליבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך ... יותר ממה שהוא..'.

ומה בסוף? "ראו קרא ה' בשם בצלאל...., וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת בכל מלאכה.... בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן.. ובחרושת עץ.. כל מלאכת חרש וחושב ורוקם.."

כמה פעמים אנחנו רוצים לעשות משהו גדול?! נדיבות הלב מביאה אותנו לרצות לעשות המון. אבל כשנגמר הרגע הזה של נדיבות הלב, פתאום אנחנו מגלים שאין לנו את היכולת, זה גדול עלינו, אז נשארים עם הרצון.

אבל יש מי שרוצה יותר. והוא מחליט, אני עושה את זה! תשאלו אותו 'איך', לא יודע אבל אני אעשה.

אז הקב"ה נותן לו את הכוחות לעשות.

היינו השבוע אצל הראש ישיבה ר' בנימין סורוצקין והוא אמר לרפאל, בני בר המצוה, הסוד הוא לא כשרון או יכולת, הסוד הוא לעמול! ולעמול! ולעמול! אם כך תעשה, הקב"ה ייתן!

על הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל" אומר האור החיים, 'בחינת הקדושה היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות. כי תשא – לשון נשיאות ראש... שהוא לשון מעלה. שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך...!

 זה הציווי למשה רבנו בשעת מניית בני ישראל, וזה הציווי לנו, לכל אחד ואחד לנשא  ולרומם את עצמו ולעשות דברים שנראים על פניו שממש רחוקים ממנו ואין לא שום כשרון ויכולת לזה.