פרשת כי תשא - והחזרה לשגרה
בפרשת השבוע אנו עדים לנפילה הגדולה ביותר שהייתה לעם ישראל. לא עברו ארבעים יום מיום שקיבלו את התורה, מיום בו פתח להם הקב"ה את כל הרקיעים וראו בחוש שאין עוד מלבדו. קצת יותר מחודש עבר מהמעמד הרוחני הגבוה ביותר לו זכה בן אנוש. וכבר נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – "עשו להם עגל מסכה". לא ננסה להבין כאן, איך קרה הדבר ומה בעצם היה חטאם. אבל כן ננסה להבין איך ניתן להמשיך אחרי נפילה כזו. האם שייך להמשיך? האם שייך לנסות לחזור לדרגתם הקודמת? האם הנפילה לא מלמדת על הדרגה האמיתית בה היו רק ארבעים יום קודם, או אולי בכלל לא היו?
חזרנו עכשיו מימי הפורים לימי החול, מימים של התעלות, של התרוממות, של
שמחה של מצוה, לימי החול האפורים. התחושה היא של נחיתה קשה ולפעמים אפי' כואבת
(אישית, עוד לא התאוששתי ממנה). אמר לי מישהו, שהנחיתה קשה כי חזרנו לחיים
האמתיים. אם זה נכון אז מה עשינו? מה היו ימי הפורים הנפלאים האלו? מה עם ההתעלות
שהרגשנו, הכל בלוף?
אבל האמת היא שהחיים האמתיים הם אותם רגעים ספורים כמו פורים, כמו שאר
החגים, כמו שבת וכמו הימים הנוראים. שאר הימים למרות שהם רוב השנה, הם לא האמת! הם
תוצאה של מפריעים, של נסיונות, של התמודדויות, של קשיים. אבל לא זה החיים.
אומרים שכשבא אדם לפני בית דין של מעלה ושואלים אותו על הקיצור בתפילות,
על מיעוט הלימוד, על הקיצור בכלל בעבודת ה'. הוא יענה, קשיי החיים הפריעו, קשיי
הפרנסה, הבריאות וכדו'. ואז מסתכלים מה קורה בשבת, איך התפילות שלך בשבת כשאתה לא
ממהר לשום מקום. איך הלימוד שלך בשבת כשאתה רגוע ולא מחובר אם אינפוזיה סלולרית
לכל העולם. כך גם הימים הנוראים. על מי אנחנו עובדים בימים אלו? הרי כולנו יודעים
לאן נחזור מיד אחרי סוכות ואולי אף לפני. אלא מה? אנו יודעים שזה האמת ואנחנו
מתאמצים בימים אלו יותר. שאר ימות השנה מושפעים מכל המפריעים.
בני ישראל במעמד הר סיני כשקיבלו את התורה היו בדרגתו של אדם הראשון קודם
החטא. נכון מיד אח"כ הם חטאו וירדו מדרגתם. היצה"ר עובד שעות נוספות,
הערב רב לא יושב בשקט ומנסה לקעקע כל חלקה טובה. אבל היכן שהם היו קודם, זו היא
הדרגה האמיתית, אלו החיים האמתיים ואליהם נשאף תמיד לחזור ולהגיע. נמשיך לעמול
ונמשיך גם ליפול, אבל תמיד נדע מה והיכן אנו רוצים להיות ולאיזה חיים אנו שואפים.
אלו החיים האמתיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה