מיהו האדם הכי זכור לשמצה בעם ישראל - הרהורים בפרשת פנחס - תשפה

 

פרשת השבוע מספרת את סוף מעשיהם של זמרי ושל פנחס, מהפרשה הקודמת. "פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃

הפעם היחידה בהיסטוריה של עם ישראל שהקב"ה רצה לכלות אותם, לא להשאיר זכר. היו מגפות, היו מקרים בהם מתו אלפים, וגם בחטא העגל - הבגידה הגדולה בקב"ה ארבעים יום לאחר מעמד הר סני - מתן תורה, הקב"ה אומר: "וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃" הקב"ה רוצה לכלות את בני ישראל, אבל להקים את העם מחדש ממשה רבינו. פה, בחטאם של ישראל עם בנות מואב, בחטאו של זמרי, הקב"ה רוצה לכלות את עם ישראל כולו. פנחס במעשהו החזיר את האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה ושבה החמה.

אז אם נחזור לשאלה בה פתחנו, נראה שזמרי זוכה בקלות בתואר.

 

בהמשך הפרשה הקב"ה מצוה את משה למנות שוב את בני ישראל אחרי המגפה, ופה אנחנו רואים דבר מעניין. המניין הפעם כולל את השבטים ואת המשפחות שיצאו מהם. "בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃ 

בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃ לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃

וכן הלאה אצל כל השבטים.

והנה במנין בני ראובן, אחרי סיכום כלל נפשות השבט "וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃ התורה חוזרת למשפחת פלוא. "וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃ וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם (קרואי) [קְרִיאֵ֣י] הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח…"

אנחנו מבינים שהירידה לתוך משפחת פלוא היא בשביל אותם דתם ואבירם המוכרים והזכורים לשמצה. אותם ודוקא אותם בוחרת התורה להזכיר בתוך מניין בני ישראל. את זמרי בן סלוא עם חטאו הנורא, התורה לא מזכירה. את דתן ואבירם כן.

במה חמור חטאם של דתן ואבירם?! 

הנציב בהעמק דבר מדגיש את ההתייחסות לדתן ואבירם ולא למאתיים וחמישים  איש אשר איתו. 'כבר נתבאר בפרשת קרח דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת. אלא היו שונאי משה ואהרן'.

מאתיים וחמישים איש, "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" היו. הם רצו להקטיר קטורת, הם רצו את קרבת ה' - כמו שביארנו בפרשת קרח. אבל 'דתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת. אלא היו שונאי משה ואהרן'.

אני לא יודע על מה שנאו דתן ואבירם את משה ואהרון. אבל הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהם, זה כשמשה שיוצא מבית פרעה לראות בסבלותם של אחיו, רואה שני אנשים עברים ניצים. "וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהׇרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י". מי הם היו? 'דָּתָן וַאֲבִירָם, הֵם שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן' (רש"י). כבר שם אומר לנו רש"י, פה הסיפור שלהם מתחיל.

משה רבינו יורד בן שמונים למצרים כדי להציל את בני ישראל ולהוציאם משעבוד של מאתים ועשר שנים. עשר מכות הוא מביא על המצרים, קורע לני ישראל את הים, מוריד להם מן, מוריד להם את התורה. כל זה לא נחשב. למה? כי פעם, לפני עשרות שנים, כשמשה היה ילד או נער, הוא העיר לו הערה שאולי מאד פגעה בו. אבל הוא זוכר את זה וחותר נגדו עד המרידה הגדולה עם עדת קרח.

לדורות נזכיר אותם לשמצה בדברי הימים של עמנו, יותר מאת מי  שכמעט הביא עלינו כליה.

כמה גדול חטאם של בעלי מחלוקת כשהיא פרסונלית, כשהיא כל כולה שנאת האחר!