קללות או עצות רעות, ניסים או מלחמות - הרהורים לפרשת בלק

פרשת השבוע פרשת בלק מספרת לנו סיפור שאם לא היה כתוב לא היה מי שידע לספר לנו אותו. הכל נעשה מאחורי הקלעים בלי שמישהו מבני ישראל ידע.

סיפור ענק. כמה ניסים. אתון מדברת ומספרת סודות כמוסים, מלאך ה' מתגלה לאתון ואח"כ לבלעם, הקב"ה שיש רגע ביום בו הוא כועס - על עובדי כוכבים - ואם בלעם יצליח לקטרג באותו רגע על ישראל, יהיה אסון נורא. אז הקב"ה לא זועם. 

ואיך נגמר הסיפור?

וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃ וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶֽן׃ וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר… וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃

ואיך זה קרא? בלעם לא מצליח לקלל, אבל לייעץ הוא יכל. והוא מייעץ לבלק. וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ והפסוק לא ברור - "אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה" עצה או נבואה. אומר רש"י שאכן 'מקרא קצר הוא זה', ושולח אותנו לתרגום אונקלוס: וּכְעַן הָאֲנָא אָזֵיל לְעַמִּי, אֵיתַא אֶמְלְכִנָּךְ מָא דְּתַעֲבֵיד, וַאֲחַוֵּי לָךְ מָא דְּיַעֲבֵיד עַמָּא הָדֵין לְעַמָּךְ בְּסוֹף יוֹמַיָּא׃ אונקלוס מוסיף את האות 'ו', ואכן שני דברים כאן, עצה ונבואה. וּמַה הִיא הָעֵצָה? אלוקיהם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה הוּא כו' (רש"י).

עשרים וארבע אלף מישראל מתים במגפה, מלבד אלו שהרגו שֹׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל… אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר׃

אז נדמיין מה היה קורה אם בלק היה יוצא להילחם בישראל או שבלעם היה מצליח לקלל משהו. האם ייתכן שכל הסיום היה שונה?!

אז הסיפור בפרשה טוב או לא טוב? 

כשהולך בלעם עם שרי בלק, וַיִּֽחַר־אַ֣ף אלוקים כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ ה' בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃

ומפרש רש"י: לשטן לו. מַלְאָךְ שֶׁל רַחֲמִים הָיָה, וְהָיָה רוֹצֶה לְמָנְעוֹ מִלַּחֲטֹא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא וְיֹאבַד (שם):

מלאך עומד מולו וחרבו שלופה בידו. אין דבר יותר רע מזה, אבל מלאך של רחמים למונעו מן החטא.

ולפני שמתגלה המלאך לבלעם, הוא מתגלה לאתון שלו: וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ ה' נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ. לכאורה בושה שאין כדוגמתה. הוא הנביא הגדול, האתון שלו רואה את המלאך והוא לא?!

אז גם פה אומר רש"י:  וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין:

בתחילת מסכת עבודה זרה אומרים חז"ל שלעתיד לבא מתקבצים ובאים עובדי כוכבים לקבל שכר על עיסוקם בתורה. באים רומי ובאים פרס. ופרס אומרים 'רבש''ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה'. והקב"ה עונה להם על הכל. ועל המלחמות הוא אומר 'מלחמות אני עשיתי'. כל מלחמה שבאה על ישראל או בעולם, אני עושה אותה! ובשביל ישראל!

בואו נחשוב אם בשמחת תורה תשפ"ג הקב"ה היה מבטל את עצתם בלי שאנחנו יודעים מזה. איפה היינו היום. מפולגים כמו שלא היינו מעולם. שונאים כמו שלא היינו מעולם. רחוקים כמו שלא היינו מעולם. חמאס במלוא כוחו. חיזבאללה במלוא כוחם. אירן במלוא כחם ועם גרעין.

אז הקב"ה זעם, ושפך עלינו את זעמו. אבל… אין חיזבאללה, אין אירן, אין סוריה, חמס גמור. 

אז נכון, יש הרוגים ויש נפגעים ואנחנו לא מפסיקים להתפלל על חיילינו שינצחו וישובו בשלום. 

אבל איפה הראש שלנו צריך להיות? איזה פרקי תהילים אנחנו אומרים כשאנחנו מתפללים? כמה אנחנו צריכים להודות ולהודות ולהודות ולחזור ולהודות?!