על יושב אהלים מול איש שדה ועל מקומנו על הסקאלה - הרהורים לפרשת תולדות מלחמת שמחת תורה

 שבת שעברה השתתפתי בשמחת שבע ברכות. דיברנו על הנושא שעל סדר היום על חרדים וצבא. לא דיברנו על בחורי ישיבות או אברכים, דיברנו על צעירים שלא לומדים ועל בעלי בתים. 

יצאתי מאוכזב. לא בגלל תשובתו של הבחור הצעיר - שלומד בישיבה לבחורים שלא ממש הסתדרו במסגרות רגילות - שאמר לי, למה להתגייס? למה? שאלתי אותו. יש מלחמה?! היא מלחמה גם שלך?! מה זה קשור אלי? הוא אומר. פה עצרתי. אבל לא התאכזבתי, כי שום דבר לא קשור אליו. אכול ושתה… תן להנות מהחיים.

כן התאכזבתי מתשובתו של 'בעלבת' בן תורה צעיר, שקובע עיתים לתורה, ממקימי וחשובי קהילה תורנית בעלבתית, שדרך אגב עשה טירונות במסגרת גיוס למשטרה בתחום המחשוב. והוא אומר לי, להתגייס ליחידה לוחמת? אנשים רוצים כסף! אנשים רוצים לעשות מקצוע, להתפרנס, לבנות את החיים שלהם. והכיפות הסרוגות לא צריכים להתפרנס? אני שואל. והתשובה שאני מקבל, הם חונכו לאידיאולגיה, אנחנו לא.

אחרי השנה שעם ישראל עבר, יכל לומר לי יהודי שומר תורה ומצוות, ערכי, שחושב על החיים ומה שאחריהם, שלנו אין אידיאולוגיה?! נאלמתי. 

ואז אני לומד את פרשת השבוע וזה שוב מכה בי.

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים"

רש"י: "איש שדה" – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. בקיצור, נהנתן, אוהב את החיים וחושב שהחיים אוהבים אותו. וכנגדו, "יושב אהלים" – אהלו של שם ואהלו של עבר.

נחזור קצת אחורה טרם לידתם, "ויתרוצצו הבנים בקרבה", 'מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות' (רש"י). אומרים חז"ל שעוד במעי אמם חילקו ביניהם את העולמות. זה ייקח את העולם הזה עם כל המשמעות של העוה"ז, וזה ייקח את העולם הבא עם כל המשמעות של עוה"ב.
עשו אומר "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", חלקו הוא עוה"ז ואחריו אין כלום וא"כ "למה זה לי בכורה?! יעקב לעומתו עולמו זה העולם הבא. "יושב אהלים" - בשני העולמות, כבר בעולם הזה הוא חי חיי עולם הבא. גם יעקב יודע שהנה אנכי הולך למות - כי כולנו מיום לידתנו הולכים למות - ודווקא בגלל זה הוא רוצה את הבכורה. 

עשו רוצה לנצל כל רגע מהחיים, למה? להנות, לעשות מה בא לו. יעקב לעומת זאת, חושב על העולם הבא ועושה כל מה שיכל היום כדי להנות בעה"ב. כל אחד וההנאות שלו. 

והסיפור הזה של יעקב ועשו לא מסתיים שם בין שני אותם עמים.

יש סיפור אינדיאני על שני זאבים. מסופר, בקרב בני הצ'ירוקי, על אחד מזקני השבט שישב עם נכדו וסיפר לו על קרב המתחולל בתוך בני האדם. "נכדי, הקרב המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא בין שני זאבים.
זאב אחד הוא רע: כעס, קנאה, השתוקקות, תאווה, אגואיסטיות ועוד… הזאב השני הוא טוב: שמחה, שלווה, אהבה, נתינה, השתתפות..."
הרהר הנכד בדברי סבו לזמן מה ואז שאל: "מי משניהם מנצח?"
ענה הצ'ירוקי הזקן בפשטות: "זה שאתה מזין."

וזה בדיוק הסיפור של יעקב ועשו, בכל אחד מאיתנו שוכן כוחו של יעקב ושוכן גם כוחו של עשו. יש בו את היושב אהלים, ויש בו את איש שדה. מי מנצח? מי שאני מאכיל אותו.

ועל הסקאלה הזו - בין איש שדה נהנתן לבין יושב אהלים - יש הרבה מקום. והמקום הזה הוא חיים של משמעות, חיים של עשיה, חיים של לחשוב לא רק על עצמך אלא גם על הסובב אותך, ועל העם שלך.

גם אם יש מרחק גדול ביני לבין יושב אהלים, לפחות שאותו מרחק יהיה ביני לבין האיש שדה.

חזקו ואמצו אחי היקרים הנמצאים בדיוק במקום הנכון על הסקאלה. שבת שלום.