מה המחשבה הראשונה שעברה לכם בראש כששמעתם על חיסולו של נסראללה?

 אז מה המחשבה הראשונה שעברה לכם בראש כששמעתם על החיסול? והשניה? והשלישית? מתי אמרתם - ריבונו של עולם, תודה!?

ליל שבת 19:56 הטלפון מצלצל. הלב מחסיר פעימה. תמרון קרקעי בלבנון? גיוס של הגדוד? מפקד החמ"ל על הקו - נסראללה חוסל, אנחנו מגבירים כוננות. ואני בכלל בבני ברק אצל ההורים. והמחשבה הראשונה, זה לא אמיתי. מרים טלפונים, שולח הודעה בקבוצה המבצעית, מקבל אישורי מסירה, מעדכן וחוזר לסעודה. וכמובן זה הופך לנושא המרכזי. על חיל האוויר, על המודיעין והמוסד, על ראש הממשלה שכנראה מנהל את המבצע מארה"ב. ואז חוזרים לסדרת ההצלחות עם הביפרים ומכשירי הקשר וחיסולי הבכירים. אני משער שבאיזה שהוא שלב גם הזכרנו את הקב"ה ואת חסדיו.

ואז, יותר משתים עשרה שעות אח"כ, בדרך לבית הכנסת לתפילת שחרית, אני חושב - 'כוחי ועוצם ידי'. ואותי זה הפחיד. ואז בסעודה אנחנו שוב מדברים על זה, והדעה הרווחת, שברור שהכל זה הקב"ה והוא הנותן לך כח לעשות חיל.

האמנם זה מספיק?

בחלקה השני של פרשת השבוע - פרשת וילך, שוב מלחמות. "ה' אלוקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם, יהושע הוא העובר לפניך. חזקו ואמצו, אל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך". יהושע או הקב"ה? "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ… ואתה תנחילנה אותם". הקב"ה או יהושע?

 

במלחמת העי נפלו שלושים וששה איש, ההפסד היחיד במלחמות ישראל בכיבוש הארץ. יהושע לא עלה איתם. חז"ל אומרים שליהושע היה ציווי מיוחד שהוא יעבור לפניהם - שהוא יצא אתם למלחמות. עוד אומרים חז"ל שלכנענים היו מכשפים גדולים והיו יוצאים לפני הלוחמים שלהם. וכיהושע היה יוצא לקרב, היה מרים אותם באוויר ומנתקם מן הארץ וכך איבדו את כח הכישוף שלהם. יהושוע גם היה סולל להם את הדרך, מכוון את החיצים שלהם אל המטרה, עשה הכל בעצם. ובשפה של היום, הוא מפעיל את הכטמ"מים, הוא מביא את המודיעין, הוא משתיל טכנולוגיה ומפוצץ מרחוק, הוא מכוון את המטוסים. ובכל זאת - "ה' אלוקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם". וזה לא סותר את זה ש- "יהושע הוא עובר לפניך". והתורה חוזרת וחוזרת וחוזרת על זה, כי לא מספיקה הידיעה שהכל מה' יתברך. צריך להזכיר ולהזכיר ושוב להזכיר. שנכון אנחנו מצווים לעשות, אבל מי עושה באמת, הקב"ה.

ספר מלכים פותח בסיפורו של אדניה בן חגית - בנו של דוד המלך - שמתנשא למלוך. המלך דוד זקן בא בימים, כבר לא ממש מנהיג את הממלכה (מלבי"ם), ובנו אדניה מנצל את ההזדמנות לתפוס את המלוכה. זה נודע לנתן הנביא ששולח את בת שבע לדוד המלך להזכיר לו את הבטחתו ששלמה בנך ימלוך אחרי. דוד שולח לקרוא לנתן הנביא ולבת שבע, ונשבע שוב ששלמה ימלוך אחריו. וכשקוראים את זה בהפטרת חיי שרה, מסתיימת ההפטרה כאן בדברי בת שבע "ותקוד בת שבע אפים ארצה ותשתחו למלך, ותאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם.

אם אני הייתי קובע את ההפטרות, הייתי ממשיך קצת הלאה. ולא רק בגלל שהסיפור מסתיים באמצע המתח. 

מה קורה הלאה? המלך דוד קורא לצדוק הכהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע שר הצבא ומצווה אותם להמליך את שלמה. והוא נותן להם הוראות ברורות מה יעשו כדי שזה יצליח. "קחו עמכם את עבדי" - לתת לזה פרסום. והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי" - אות וסימן למלוכה, שאין הדיוט רוכב על מה שרוכב המלך. והורדתם אותו אל גיחון. ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך" - בן מלך לא צריך משיחה, אבל גם זה כדי לחזק את מלכותו. "ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה" - שוב פרסום. וזה לא מסתיים, עד שאומר להם "ועליתם אחריו ובא וישב על כסאי והוא ימלוך תחתי". תכנית מושלמת.

והם עומדים לצאת ולבצע. אבל אז, רגע לפני שהם יוצאים, "ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן, כן יאמר ה' אלוקי אדוני המלך". - 'שיסכימו על זה בשמים' (מלבי"ם), 'כי אם לא תהיה לו מה' לא יועיל לו זה' (רלב"ג). ואז הם הולכים.

במעמד הזה נמצאים דוד מלך ישראל, נתן הנביא וצדוק הכהן הגדול, ושר הצבא צריך להזכיר להם את זה?! כי למרות שכולם יודעים שהכל מה', זה לא מספיק, צריך להגיד את זה. 

ולמה זה קשור לפרשת חיי שרה?

אברהם שולח את אליעזר עבדו לקחת אשה ליצחק ממשפחתו אשר בחרן. אליעזר עושה תרגילים ונסיונות כדי למצוא את האשה המתאימה. והוא מוצא את רבקה. ומה הדבר הראשון שהוא עושה? "ויקוד האיש וישתחו לה'. ויאמר ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני, אנוכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני". וכשהוא מספר את קורותיו והוריה ואחיה של רבקה, שוב הוא חוזר, "ואבא היום אל העין ואמר ה' אלוקי אדוני אברהם אם ישך מצליח דרכי" וכשמגיע לקטע בו הבין שהיא הנערה, "ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' אלוקי אדוני אברהם". וכשהם נותנים לו את רבקה, "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה להשם". אותו עבד כנעני ארור שלא יכל להידבק בברוך, לא פוסק מלהזכיר את שם ה' לבקש, לברך ולהודות. מזכיר לנו קצת את בניהו בן יהוידע? זה לא סתם, מובא בספרים שבניהו בן יהוידע היה משורש נשמתו של אליעזר עבד אברהם - 'שרש אליעזר עבד אברהם, אליעזר, כלב בן יפונה, בניהו בן יהוידע… (שער הגלגולים לו נג). אז מובן לנו למה בניהו בן יהוידע, דווקא הוא זה שזוכר להזכיר את ה'.