אל תשלחו לנו הודעות של "תחזרו הביתה בשלום" - הרהורים לפרשת קרח מלחמת שמחת תורה

674 חיילים נהרגו מתחילת המלחמה (נכון לאמצע השבוע).

צמד המילים שהכי אנחנו לא רוצים לשמוע, "הותר לפרסום"! עוד חייל נהרג. עוד חייל מת על הגנת ארץ ישראל ועם ישראל. עוד חייל שלא חזר הביתה בשלום. והם ממשיכים. הם ממשיכים להתנדב בהמוניהם, להילחם על הזכות להילחם. 

שמעתי השבוע את אל"מ בני אהרון מח"ט שריון 401 שאומר "היה שלב במלחמה, מהודעות של 'תכסחו אותם!, תנצחו!' זה הפך להודעות של 'תשמרו על עצמכם', 'רק תחזרו הביתה בשלום'. אנחנו רוצים הודעות של תמשיכו, תנצחו. ולא הודעות של תחזרו הביתה בשלום. אותנו לא מעניין לחזור הביתה בשלום, אנחנו רוצים לנצח". (תחפשו "דבריו החשובים של מח"ט 401 בני אהרון").

ונזכרתי בזה כשלמדתי את פרשת השבוע.

לאחר המעשה עם קרח ועדתו, כאשר מתו כל עדת קרח ועוד ראבע עשרה אלף ושבע מאות שמתו במגפה - אחרי שהזהיר אותם משה שמי שלא נבחר ויתעקש לעבוד ולהקטיר קטורת, ימות, "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו כולנו אבדנו. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגוע" (במדבר יז כח). מפרש רש"י: 'אין אנו יכולים להיות זהירים בכך. כולנו רשאים להיכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אהל מועד ימות. שמא הופקרנו למיתה'?!

הם יודעים שהזר הקרב יומת. יש גם קו ברור שמבדיל בין חצר אהל מועד לאהל מועד, ואעפ"כ הופקרנו למיתה, כי איך אנו יכולים להיות זהירים בכך?!

ואני לא מבין, אם היה שם אש, גם היו שואלים את השאלה הזו?

שלושה ימים לפני מעמד הר סיני מצווה ה' את משה להזהיר את בני ישראל "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת". וביום השלישי שוב, אחרי שמשה עולה אל ההר, "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות בנו לאמור הגבל את ההר וקידשתו.  ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרון עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם".  ומפרש רש"י, 'איני צריך להעיד בהם שהרי מותרים ועומדים הם היום שלושת ימים ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות'. ועונה לו הקב"ה  'לך רד והעד בהם שנית, שמזרזים את האדם קודם מעשה, וחוזרים ומזרזים אותו בשעת מעשה'.

כולם יודעים שאסור לקרב, כולם יודעים שהעונש על זה מיתה, אבל השכינה נמצאת שם, ואם לא נשמור שלא יעלו, שלא יקרבו, הם יקרבו וימותו. 

ואכן היו שהתקרבו ומתו. "ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ויראו את ה' אלוקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים…" (שמות כד י) ומפרש רש"י 'מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד'. שם לא שלח, אבל בהמשך, "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו… וימותו לפני ה' (ויקרא י א). מבאר האור החיים הקדוש, 'שמיתתם היה למה שקדם ויחזו את האלוקים, והם אצילי בני ישראל'.

כי כשהרצון וההשתוקקות לקרבת השכינה גדולים, מי חושב על המיתה הכרוכה בזה.

אף אחד לא רוצה להיות תחת הכותרת של הותר לפרסום. כולם רוצים לחזור הבית בשלום. אבל לא זה מה שמעניין אותם כרגע, לא על זה הם חושבים. עכשיו צריך לנצח. צריך למגר את האויב, צריך להחזיר את החטופים, צריך לאפשר לעקורים מבתיהם לחזור לביתם ולחיות חיים נורמלים. על זה הם חושבים.

ואנחנו נברך אותם בנצחון מוחץ על אובינו ושיחזרו הביתה בשלום עטורים בעטרת ישועה וכתר נצחון.