תשובה או חוסר תשובה למכתב של חייל מילואים שחוזר לעזה - הרהורים לפרשת בהעלותך - מלחמת שמחת תורה

הרהורים לפרשת בהעלותך - מלחמת שמחת תורה

פרשת השבוע מספרת לנו על שתי חצוצרות כסף שעשה משה. "וידבר ה' אל משה לאמר. עשה לך שתי חצוצרות כסף". לך - שיהיו תוקעין לפניך כמלך (רש"י). חז"ל אומרים שהחצוצורת היו אצל משה ומאז פטירתו לא השתמשו בהם - עשה לך.

תקיע בשתי החצוצרות, לאסוף את כל העם אל מועד. תקיעה בחצוצרה אחת, לאסוף את הנשיאים. כשהיו מתחילים את המשא, היו תוקעים בשתי החצוצרות ומריעים - תקיעה תרועה תקיעה.

והיה עוד שימוש בחצוצרות. "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות". היו תוקעים להכריז על מלחמה. ולא כדי לקרוא את העם לצאת להילחם, אלא "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם". מטרת התקיעה לעורר את רחמיו של ה'. איך מעוררים? אומר האלשיך הקדוש, 'כי הנה דרך אנשים מעטי ההשכלה שבבא עליהם רעה יתפללו אל ה' ויאמרו לפניו יתברך הצילני נא כי מושיע אין בלתך וכיוצא בדברים אלו'. תפילה בעת צרה? זה בעייתי,למה? 'כי על ידי כן יבוקר פנקסם ויתעוררו אשמותם לקטרג עלימו אז יותר'. המתפלל בעת צרה, פותחים את הפנקסים ובודקים האם ראוי לפי מעשיו שיעשו לו ניסים ויושיעו אותו מהצרה. אז מה כן? 'תחלה יאמרו ללבבם לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא… לכן הדרך האמתי הוא… כי נשוב מעונותינו ונתודה עליהם בלב נשבר ונדכה ואז יסירם ה' מלפניו'. ואז יהיה אפשר לבקש רחמים. התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת מלחמה, היא כמו בראש השנה לפתוח ולזעזע את הלב שישים אל ליבו.

הרמב"ם (הלכות תענית פרק א' הלכה א') לומד מפסוק זה 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם ארע לנו, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים'. ומה עושים בתעניות אלו שגוזרים על הציבור? גם את זה אומר הרמב"ם (הלכה יז). בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות. בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום. ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן. ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן. וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה. ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם'.

קראתי השבוע מכתב שכותב חייל שלחם בעזה מתחילת המלחמה. שוחרר ביחד עם היחידה שלו ועכשיו שוב צו 8 לשישים יום. הוא מתאר את הקושי לחזור לשגרה, לעבודה ולחיי המשפחה. ועכשיו שוב. והוא שואל את עצמו ואת כולנו, למה שוב אנחנו איפה כל חלקי העם, ופה הוא מתייחס לגיוס בחורי ישיבות. ואני לא נכנס לזה כי זה דמגוגיה, אין מה לעשות עכשיו עם בחורי ישיבות, עכשיו צריך לגייס חיילים מוכשרים. ויש אלפים כאלו שאין להם יחידות בגלל הגיל, בגלל הקיצוצים שנעשו ביחידות בצה"ל בשנים האחרונות. אז תגייסו אותם הוא אומר כדי שאנחנו שכבר נתנו חודשים במלחמה הזו נוכל לנשום. וכשאומרים לו אז אל תלך. הוא אומר אבל צריכים אותי, העם שלי צריך אותי, החברים שלי שחוזרים לשם צריכים אותי. ואז הוא מוסיף, הדבר שהכי מפריע לי זה לראות את רחובות הערים, הקניונים ומרכזי הקניות והבילוי, מלאים אדם. כאילו שני עולמות, שני עמים, אלו שנמצאים במלחמה עקובה מדם, אלו שכבר שמונה חודשים פליטים מהדרום ומהצפון ועדיין לא חזרו לבתיהם, ואלו שממשיכים בשגרת חייהם כאילו כלום.

על הכל אני יכל לענות לאותו חייל מילואים אם יהיה מספיק קשוב לשמוע. אני יכל להסביר לו מה המשמעות של לימוד התורה בשביל כל עם ישראל. מה התרומה של לימוד התורה בהיכלי הישיבות והכוללים להגנת עם ישראל וארץ ישראל. אני יכל להשוות בין לומדי התורה ליחידות המודיעין והמחשוב והטכנולוגיה שאינם נלחמים אבל בלעדיהם הוא לא יכול להילחם. אני יכל להביא לו את תגובת חיילים חרדים, דתיים, ושאינם דתיים, שאומרים בפה מלא שאם לא יהיו מאחוריהם בתי מדרש מלאים באלפי לומדי תורה, הם יחששו ללכת למלחמה. 

אבל על תחושת הניכור, על זה אין לי מה לומר לו. כי אני זוכר את זה עצמי, כשיצאתי מהעיר בפעם הראשונה כשלושה שבועות מתחילת המלחמה כדי להיות עם הבן שלי בחדר הניתוח כשתרם כליה. ראיתי אנשים יושבים בבתי קפה בפתח תקווה ולא הבנתי מה הם עושים. באיזה עולם הם חיים.

ועל זה אין לי תשובה לא לו ולא לעצמי, האם אנחנו לומדי התורה מרגישים חלק מהמלחמה הזו? נושאים בנטל של המלחמה? עושים את חלקנו כמו שהחייל בעזה עושה את חלקו, או כמו חבר שלי ב-8200 שמשמחת תורה בקושי רואה את הבית והמשפחה? האם אנחנו מבינים שהמלחמה הזו היא כדי שנפשפש במעשינו ונשוב מדרכינו, או כדרכם של האכזריים שחושבים וחיים כאילו היא ממנהגו של עולם.