תהלוכת הדגלים, תצפית מהר הזיתים וערב ר"ח סיוון - הרהורים ליום ירושלים - יום הזכרון של סבתי ע"ה - ולפרשת במדבר מלחמת שמחת תורה

 יום רביעי כ"ח אייר יום היארצייט של סבתי שרה בת שבתאי עליה השלום, יום ירושלים, עליתי להר הזיתים. וממרום ההר, ממקום מנוחתה, אני צופה אל הר הבית, רואה את כיפת הסלע וכיפת הזהב וקורע קריעה. 

יום שחרור ירושלים, יום של שמחה מהולה בעצב. שמחה על שחרור ירושלים העתיקה מידי המרצחים שישבו שם והטילו אימה ומוות על תושבי השכונות של העיר החדשה. שמחה על אפשרות התפילה בכותל שריד בית מקדשנו. אבל עצב, עצב על בית המקדש שחרב, על הר ציון ששמם ששועלים על שניים מהלכים בו.

ובעוד אני מתבונן בהר הבית, ממש מתחת, לאורך החומה תהלוכת הדגלים בשירה ובריקודים. 

לדגל יש משמעות. הנפת דגל מכריזה למה ולמי אני שייך. לא סתם דוקא בעיתות מלחמה רואים יותר דגלים ברחובות, על המכוניות ועל הבתים. זה יוצר הזדהות. ואת הדגלים אנחנו מוצאים כבר במדבר.

בני ישראל נוסעים וחונים במדבר "איש על דגלו באותות לבית אבותם". מפרש רש"י  "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".

אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצבעיה השונים. למה הצבעים השונים? כדי שכל אחד יכיר את דגלו.

ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו, הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה, הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות, והדבר הזה הוא שייכות שהיא מהות. 

אבל יש המשך לפסוק: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד, סביב לאהל מועד יחנו". 

כשיעקב אבינו בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה, ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. המג"א (או"ח סח) מביא את דברי האר"י ז"ל שאפי' נוסח תפילה שונה היה לכל שבט. "כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד". חילק הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל אחד ידע לאן הוא שייך ומי ומה הוא. אבל כולם סביב אותו מקום סביב אותה מטרה, סביב אהל מועד.

סבתי עליה השלום הייתה ממשפחה הונגרית חסידית. נישואיה השניים ומשפחתה המאומצת חסידי בעלזא, והיא עצמה מקורבת מאד לאדמורי ספינקא. הייתה בה גאווה גדולה, גאווה על יהדותה וגאווה על חסידותה. והיא אצלנו שבת שבת במשך רב שנות ילדותו ובחרותי, ואנחנו ליטאים ומתנגדים במלא מובן המילה. אבל אותה זה לא מעניין, אתם לא שרים כמו חסידים, אתם לא מתלבשים כמו חסידים, אז תלמדו, תתלבשו, תגידו דברי תורה כמו ליטאים. לא משנה איזה דגל תניפו, אבל תניפו אותו סביב לאהל מועד.

תהלוכת הדגלים אכן סובבת את העיר העתיקה, את הר הבית, את מקום השראת השכינה. אבל האם החניה היא סביב לאהל מועד?

ער"ח סיוון, אתה מוצף בהודעות ותזכורות להתפלל את תפילת השל"ה. מי לא רוצה ילדים טובים? מי לא רוצה ילדים שילכו בדרכו? אז מתפללים. 

אבל השל"ה כשמביא את נוסח התפילה הוא מוסיף: "וביותר צריך להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב, כל צרכיהם וזווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון בתפילה זו בערב ראש חודש סיוון, הוא החודש שבו נתנה תורה, ואנו נקראים בנים לה' אלוקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית, איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות הפסקה, מה טוב ומה נעים. ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית ציבור".

תפילת השל"ה זה לו סגולה. זה עבודה, זה השקעה, זה מהלך של חיים שלמים.

ואם בחינוך ילדים עסקינן, אז נלמד מהיום ומהפרשה, אתם רוצים שהילד יגדל טוב? תנו לו דגל, תנו לו תחושת שייכות למשפחה, לקהילה, לישיבה, למשהו גדול. תבנו בו גאוות יחידה.