על מצוותו היחידה של המלך ועם מה אני מתחיל את חודש אלול - הרהורים לפרשת שופטים ולסיום מסכת גיטין

 

אחת המצוות בפרשת השבוע – פרשת שופטים – היא "שום תשים עליך מלך. והתורה מיד מפרטת את המצוות המיוחדות למלך. "לא ירבה לו סוסים..., ולא ירבה לו נשים..., וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". שלוש מצוות לא תעשה. וכנגדן מצוות עשה אחת! ""והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר..." 'שתי ספרי תורה, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויצאת עמו' (רש"י). לַמה ולְמה? "והיה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת..."

מצוות עשה אחת יש למלך, לכתוב לו ספר תורה וללמוד בו תמיד. כל ישראל מצווים בתלמוד תורה, אבל יש מצווה מיוחדת למלך. אולי כי מגודל תפקידו וריבוי טרדותיו המדיניות, הוא צריך את זה יותר?!

סיימנו השבוע – לומדי הדף היומי - מסכת גיטין. שמונים ותשע יום רצופים של לימוד, אי אפשר לפספס אפי' יום.

בערב תשעה באב אמר אחד הלומדים בשיעור, ניפגש אחרי בין הזמנים. ומיד הוא הסביר: מחר בלילה! לנו יש רק יום אחד בין הזמנים.

המשנה האחרונה במסכת גיטין עוסקת בסיבות בגינן מותר להתגרש, ומביאה מחלוקת בית שמאי, בית הלל ורבי עקיבא. [לא ניכנס לזה ביריעה הקצרה הזו].

הגמ' בשורות האחרונות של המסכת מביאה את דברי רבי אליעזר, שאפי' שיש מצבים בהם מותר להתגרש, בכל אופן 'כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות'. ועומדת הגמרא על דבריו 'אשתו ראשונה', שיש הבדל בין זווג ראשון לזווג שני. ורבו הביאורים על הבדל זה.

הבן יהוידע מבאר על דרך רמז, וכך הוא אומר: 'ועוד נראה לי בס"ד על דרך הרמז, דהתורה נקראת אשה, דכתיב "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ודרשו רז"ל (פסחים מט:) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ונמצא, יש לאדם שתי נשים, שהם התורה והאשה הגשמית. ואשתו הראשונה היא התורה, כי צריך לישא אותה תחלה. ואשתו השניה היא האשה הגשמית. ויש שאחר שנושא אשה השניה מגרש אשתו הראשונה שלא יעסוק בתורה עוד. הנה זה אפילו מזבח שהוא מכפר ומרצה את האדם לפני המקום מוריד עליו דמעות.

אומר הבן יהוידע, על מי מזבח מוריד דמעות? על מי שנשא אשה ראשונה - את התורה, ועזב אותה - שלא עוסק בתורה.

שוב זכינו לסיים מסכת עם תחילת חודש אלול, חודש ההכנה לימים הנוראים. חודש ההכנה לקבלת השנה החדשה עם כל הטוב שיכל להיות בה. ואם אני עושה את המאזן השנתי, אז באמת 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'. אם מה אני בה לבקש שנה נוספת, ועוד יותר טובה?!

הנביא ירמיהו מוכיח את ישראל "ואותי עזבו ותורתי לא שמרו" (ירמיהו טז יא). מה התוספת המיוחדת "ותורתי לא שמרו", אחרי שאמר "אותי עזבו"? אומר המדרש (איכא רבה), 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו'. ומבאר האור החיים הקדוש 'לפי שהשומע דברי אלהים חיים התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי יש בה סם חיים' (תחילת פרשת ראה - דברים יא כז).

דוד המלך אומר במזמור 'לדוד ה' אורי' - אותו התחלנו לומר היום ונמשיך בסייעתא דשמיא עד שמחת תורה – "אם תחנה על מחנה לא יירא ליבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח". מאי בזאת? בזאת התורה אדם כי ימות באהל (מדרש).

רבינו גרשום כתב בפיוט 'זכור ברית אברהם' שאנחנו אומרים בערב ר"ה, בצום גדליה ובתפילת נעילה: 'העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות, וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, ואין שיור רק התורה הזאת, והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך'. אין לנו בית מקדש ומזבח לכפר, מה נשאר לנו? התורה הזאת. העיסוק בתורה. הקשר הבל ינתק עם האשה הראשונה.

אז אמנם 'כעניים ודלים', ואין לנו שיור רק התורה הזאת. אבל בדיוק בשיור הזה, בקשר הקבוע הזה עם התורה, בקביעות ובלימוד היום יומי, עם זה אני נכנס לחודש אלול, ועם זה אני בא לראש השנה - "בזאת אני בוטח".