על נבחרת ישראל בחצי גמר גביע העולם - על דרכי התמודדות במקום עבודה - ואיך זה קשור לפרשה - הרהורים לפרשת שלח

 

בין הפיגועים, הרפורמה המשפטית ויוקר המחייה, היה השבוע רגע של שמחה ונחת לעמך בית ישראל – נבחרת ישראל ניצחה את נבחרת ברזיל ועלתה לחצי גמר גביע העולם בכדור רגל. נבחרת ישראל? ברזיל? גביע העולם? כן גם אני תמהתי וחשבתי שזה מין בלוף כל שהוא. אבל כן, גביע העולם לנבחרות עד גיל עשרים. וכנראה שזה מביא כבוד גדול.

אז איך זה קשור אלי? אם אני אכנס בבוקר לשיעור ואספר שנבחרת ישראל בחצי הגמר, במקרה הטוב יסתכלו עלי כמי שנתבלבלה עליו דעתו.

אבל כשדיון מיקצועי במקום העבודה נפתח בנושא הזה, אז אתה יודע. ואם אתה נחמד, אז אתה מתעניין - גם אם ממש לא מעניין אותך כדור רגל.

וזה עורר בי שוב את המחשבות על דרכו ותפקידו של בן תורה שנכנס - או אולי יצא - לשוק העבודה.

לפני חג השבועות הייתה אצלנו בעבודה תחרות אפיית עוגות גבינה. זה לא רק הבאת עוגה, זה תחרות על כל המשתמע מכך, אם טעימות של צוות שופטים, ועם העוגה חביבת הקהל, קרנבל שלם. ואם תשאלו מה לי ולאפיה? כלום! אז הצעתי לבנות שלי להכין עוגה ואני אציג אותה בתחרות. אז להשתתף או לא להשתתף?

וזה עולה כל הזמן, ימי גיבוש של החברה, ימי גיבוש צוותיים. להשתתף או לא? ואם לא, אז כל הזמן לתרץ תירוצים?

ולמזלנו שוב פרשת השבוע. ושוב שניים מקרא, וקצת רש"י.

פרשת שלח. רגע לפני הכניסה לארץ עם ישראל מבקש לשלוח מרגלים ומשה שולח שנים עשר מרגלים שבסוף מתברר שכולם, כמו שחזרו בעצה רעה, כך הלכו בעצה רעה, חוץ משניים – הושע בן נון וכלב בן יפונה.

משה רבינו חושש מהשפעתם הרעה ולכן מברך את שליחו האישי הושע בן נון, ואף מוסיף לו אות על שמו – יהושע – שהקב"ה יושיעו.

כלב יוצא בכוחות עצמו והולך לקברי אבות ומתפלל על עצמו. "ויבא עד חברון..." מלמד שפרש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות (סוטה לד:) למה הלך, כי פרש מעצת מרגלים. המרגלים לא חזרו למדבר והחליטו להוציא דיבת הארץ רעה. כל הארבעים יום התייעצו ביניהם האם לעשות את זה, האם צריך לעשות את זה. איך עושים את זה בצורה הכי טובה (בן יהוידע). וכלב פורש - לא מהם, אלא מעצתם – והולך להתפלל על קברי אבות.

יהושע לאורך כל הדרך מוכר כאופוזיציה לוחמת נגד הקו המוביל של הוצאת דיבת הארץ.

כלב לעומתו מצניע את דעותיו ומצטייר בעיני חבריו כאחד מהם, עד הרגע שהם עומדים לפני משה ובני ישראל.

שתי גישות איך מגיעים למקום בו החברה והתרבות שונה, ולשתיהן דרכי התמודדות שונות.

הדרך האחת אומרת, מהרגע הראשון להציב את עצמך במקום, גם אם זה להיות שונה מאד מכולם. בלבוש, בדיבור, באי השתתפות באירועים חברתיים, עם מי אוכלים את ארוחת הצהריים. כך נשמר המרחק ויש סיכוי טוב לשמור על עצמך. כך כולם יודעים מי אתה ולמה אפשר לצפות ממך וממילא החיכוכים והמאבקים פחותים. כדי לנהוג בדרך זו, צריך שיהיה לך יסודות איתנים להישען עליהם, גב חזק ותמיכה מאחוריך. וזה מה שעשה משה ליהושע, הפך אותו לנציג רשמי שלו. ואולי זה גם הטעם לשינוי שמו ליהושע, כדי להראות את הקשר לבורא עולם. יהושע יוצא לשליחות כשליחו של משה רבינו, ועם שם חדש שאומר, ה' איתי ואני איתו. ממנו שאר המרגלים כבר לא רוצים כלום. אותו א"א לשכנע. וגם הוא לא יכול לסתות מהדרך כי הוא מייצג משהו, הוא מחויב למשהו. אבל מצד שני גם לא שומעים אותו, קשה לו יותר להשפיע.

הדרך השניה היא להיטמע בתוך הציבור, להיות מעורב עם הבריות, להשתתף בשיחות על הנושאים המעניינים אותם. ובשעת הצורך אפשר להשמיע את קולך ברמה כמו שנאמר "ויהס כלב את העם". איך הצליח להשתיק אותם, כי חשבו שמצטרף אליהם וגם לו יש מה להגיד נגד הכניסה לארץ. ואולי גם בשקט בשקט להשפיע מעצם היותך שם. וכאן צריך עבודה אחרת, כאן זו כבר התמודדות שונה. כאן צריך שמירה הרבה יותר גדולה לא להיסחף, לא להגרר. והדרך לכך היא תפילה. אבל לא רק תפילה. כלב הולך לקברי אבותיו, כדי לחזק את עצמו, לחזק את הקשר שלו אל אבותיו. ובימינו לחזק את הקשר עם התורה, עם הישיבה, עם קהילה של בני תורה, עם ה"בן תורה" שאתה.