הרהורים מנקודת מבטו של 'בעלבת' לערב חג מתן תורה

 

נראה כאילו בישיבות ובכוללים ניכסו את חג השבועות לעצמם. קבלת התורה זה לימוד התורה בעיון בבקיאות ובעמל. האם באמת זה קבלת התורה? זהו יום מתן תורה? התורה ניתנה לכלל ישראל, לאברכים ולבעלבתים לנשים ולילדים.

התורה כוללת תרי"ג מצוות, ואת זה קיבלנו בהר סיני. יצאנו ממצרים כדי להיות עבדי ה', ועבדי ה' זה אומר תרי"ג מצוות על דקדוקיהם ופרטיהם. מי? כולם! כל כלל ישראל! אבל במתן תורה יש עוד דבר.

כשיושבים ישראל ועוסקים התורה אומר הקב"ה לפמליא שלו, תראו את בני חביבי ששוכחים מהצרות שלהם ועסקים בתורה שלי. בן של הקב"ה זה לימוד תורה, זה העיסוק בתורה. אבל זה לא נגמר בזה. "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו ביום שמחת ליבו" – אומר שלמה המלך בשיר השירים (ג י"א).  "במלך שלמה" דורשים חז"ל על הקב"ה – מלך שהשלום שלו. "ביום חתונתו" – יום מתן תורה. ומאז, מכנה הקב"ה את כנסת ישראל בתיאורים של "אחותי רעייתי יונתי תמתי". במתן תורה הקב"ה נשא אותנו כביכול לאשה. מיום מתן תורה הקשר בינינו לקב"ה הוא קשר הרבה יותר עמוק משל עבד ואפי' משל בן, קשר של בעל ואשה. עבד עושה בשביל האדון שלו. בן מקבל מאביו ולפעמים גם קצת נותן (או הרבה). אשה, זה רמה אחרת לגמרי. אשה זה והיו לבשר אחד. זה ולא יעלימו זה מזו וזו מזה. איך הופכים כביכול לבשר אחד עם הקב"ה? קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא. הקב"ה התורה וישראל זה דבר אחד. האפשרות שלנו להיות רעייתו של הקב"ה, להיות אנחנו והוא אחד, זה רק על ידי לימוד התורה.

אז בישיבות למדנו את מה שלומדים כל השנה, את הגמרא בעיון או בבקיאות בריתחא דאורייתא. תכנסו לבית מדרש בכל ישיבה שהיא בליל שבועות.

< זה הזדמנות אולי להזכיר את ישיבת מעלה אליהו בתל אביב שנמצאת ממש עכשיו בכותרות. לפני חמש שנים היינו בחג השבועות באיכילוב. חיפשתי מקום ללמוד. חשבתי שאלך ל'יישוב', אבל אז מישהו אמר לי, יש כאן ישיבה ממש פה ברחוב מאחורי בית החולים. אז הלכתי. וזה לא מה שחשבתי. אם לא הצבעים, הייתי בטוח שנכנסתי לעטרת, או למיר ברכפלד, או לבית המדרש של עטרת שלמה. (סלחו לי שאני מביא את המקומות הקרובים אלי). כמאתיים בחורים ואברכים לומדים בריתחא דאורייתא שלא מביישת את כל אחת מהשיבות שלנו. ישבתי ליד חברותא שלא פסקו מלימודם הסוער חמש שעות, אפי' לא לכוס קפה. וזה מה שמפריע להם שם במדינת תל אביב. בזה הם נלחמים. >

ואז כשאתה הופך אט אט לבעלבת, ואתה כבר לא רגיל לאווירה הזו והלימוד הזה, אז אתה מאבד עניין. ואתה מעביר איך שהוא את הלילה הזה. אז בשביל זה יש שיעורים, וככל שהבית כנסת / קהילה יותר בעלבתית, השיעורים יותר מגוונים ומעניינים.

ואני אומר לכם אם אתם לא נוהגים לומר את תיקון ליל שבועות אז רק גמרא. תמצאו חברותא ותעשו את זה. תמצאו שיעור דף היומי שמנצל את הלילה להעמיק או להרחיב ותעשו את זה.

לפני שנים, כשהתחלתי לעבוד חצי יום, חיפשתי כולל חצי יום בבוקר. אחד מראשי הכולל הגדולים  בקרית ספר דאז, פתח - או רצה לפתוח - מסגרת כזו במקביל לכולל הגדול שהיה לו. הגעתי אליו להתקבל לכולל. הוא אמר לי שילמדו בכולל מסכת שבת להלכה. למה? כי בעלבת שלומד רק חצי יום, שיגדיש את המעט הזה לקניית הלכה.

דבר ראשון, בהבל פה, הוא הפך אותי – אברך כולל שהוא גם סופר סת"ם - לבעלבת.

ונגיד שכן, אז בעלבת לא יכל ללמוד את המסכתות הישיבתיות כמו שלומדים בישיבות ובכוללי האברכים? לא הלכתי לשם. מצאתי מקום אחר.

כשרבי מאיר שפירא מלובלין הגה את הרעיון של לימוד יומי שיהיה משותף לכלל ישראל, הוא לא בחר במסלול הלכה יומי. הוא בחר בדף היומי. לימוד גמרא יום יום דף אחרי דף. למי לבעלבתים?

למה? למה באמת לא הלכה יומית? למה כששני יהודים שנפגשים אי שם ידברו בדברי אביי ורבא ולא בפסקי הלכה?

 

למה? כי את הקשר הזה, את האחד הזה, רק לימוד הגמרא יכל לעשות. כדי שאחשוב על בן הזוג שלי בעבודה, במסחר, בכל מקום בו אני נמצא, זה רק גמרא. וכמו שאומר רבי אברהם דנציגר בהקדמה לספרו  'חיי אדם' -  'כי בנסיעתי לדרך, דעתי עליה. ובישיבתי בחנות, דעתי עליה. ואפילו בשעת משא ומתן, דעתי עליה, על התורה הקדושה, דעתי עליה'. ואם לא עשית את זה עד היום, ההתחלה בליל שבועות תביא אותך לקביעות יום יומית.

רב יוסף היה שוחט לחג השבועות עיגלא תילתא - עגל הכי משובח שיש, למה? כי אי לאו הי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. אם לא יום מתן תורה, כמה יוסף יש בשוק?! יש הרבה יוסף בשוק שמקיימים את התורה כולה ואפי' בדקדוק. אבל 'רב יוסף'?! זה יום מתן תורה.

אנחנו באמת מרגישים ככה בחג השבועות? האם אנחנו שמחים בחג הזה על קרבתנו המופלאה לקב"ה, על הקשר של איש ואשה שבינינו? האפשרות להרגיש את זה, היא רק בלימוד התורה לשמה. לימוד לשם לימוד בלי שום תוספת.

ולך אשתי היקרה, מה הקשר שלך לחג מתן תורה? איפה את מרגישה שאם לא אותו יום כמה ... יש בשוק? גם אם תלמדי כל היום, זה לא מצווה שלך? אז איפה הקשר שלך עם בורא עולם. על ידי העוגת גבינה? על ידי הבלינצ'ס וכל המטעמים? כן! כי העוגה שאת מכינה לבעל ולילדים שלך שיהיה להם לקידוש כשיחזרו מבית הכנסת אחרי לילה של לימוד. זה החלק הענק שלך בלימוד שלנו.

קבלת הפנים שאת עורכת לבן שלנו בכל יום כשהוא חוזר מהישיבה. הקימה מוקדם בבוקר כדי להכין אותו ולשלוח אותו לישיבה. בשביל מה? כדי שהוא יצא רב גדול? לו יהי. שיהיה ראש ישיבה? הלוואי. אבל לא זו המטרה. המטרה היא להיות אותו נער ישראל שזוכה ללמוד את התורה הקדושה. להיות אותו נער שמלאכי השרת שואלים זה אל זה מיהו הנער. ואת יכולה לומר להם זה הנער, שאם כל הקשיים אני עושה בשבילו הכל כדי שיוכל ללמוד תורה בישיבה. זה הקשר שלך עם הקב"ה. זה החדר יחוד שלך. זה ה- 'אם לא ההוא יומא, כמה ... איכא בשוקה' שלך.