ואולי אנחנו בכל זאת משתמטים? הרהורים ליום הזכרון ולשבת אחרי מות קדושים

השיח הציבורי סביב טקסי יום הזכרון הגיע כמובן אל פתחנו החרדים.

קראתי דברים שכתב מישהו ובהם הוא חוזר שוב ושוב על הנושא של השתמטות החרדים.

אז אני רוצה להסביר לו כמה ערכי יסוד חרדיים. 

אני חרדי. בוגר ישיבה קדושה ואחר כך אברך כולל שהתחיל את שירותו הצבאי במסגרת שלב ב' בגיל 30. קצין בצה"ל. מתנדב זו הפעם השניה להמשך שירות מילואים (תעשה לבד את החשבון). מפקד מחלקה בהגמ"ר. מפקד כיתת הכוננות בעיר החרדית מודיעין עילית. כל חיילי המחלקה שלי - חרדים. לוחמי כיתת הכוננות - כולם חרדים ומשרתים במילואים. 

אבל – וכאן מגיע אבל גדול - כולנו מחנכים את ילדינו להקדיש את חייהם ללימוד התורה הקדושה. ולוותר בשביל זה על שירות בצבא הגנה לישראל. 

"לוותר!" כי אין כמו הציבור החרדי שמבין מה זה ערבות הדדית, ואין עוד כמוהו שנושא בנטל ההתנדבות לכל סוג של עזרה לשני – ראה ערך ארגוני החסד וההצלה החרדים. אין כמו הציבור החרדי האמון על "לא תעמוד על דם רעך" ועל "ואהב לרעך כמוך" שהם חלק מהציווי "קדושים תהיו". והוא היה צריך להיות הראשון שמתגייס ליחידות הכי קרביות. אבל הוא מוותר. למה? כי לימוד התורה מבחינתנו הוא ערך עליון שעולה על כל הערכים האחרים ועולה על כל מצוות התורה. 

חלום היה לי כילד, להיות טייס או לוחם שייטת. חלום שתמיד היה רק בגדר חלום, כי זיכני הקב"ה ומשחר ינקותי ידעתי שחלקי מיושבי בית המדרש. יש לנו ערכים – שמותר לך לחלוק עליהם, אבל חובה עליך לכבד אותם – ואנחנו מוותרים על הרבה בשביל הערכים האלו.

פרשת השבוע "אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'... ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש". אומר רש"י 'שלא ימות כדרך שמתו בניו. נדב ואביהו מתו כי מרוב רצונם בקרבת ה' נכנסו למקום ובזמן שלא היו צריכים להיכנס. אומר הקב"ה לאהרון, אתה אל תיכנס בכל עת, שלא תמות כמו שמתו הם.

כשמת מישהו זה זמן להתבוננות ולחשבון נפש. אז ביום זה ששומעים ומדברים, מותר להתבונן ולחשוב מחשבה שניה. האם אנחנו לא משתמטים? האם אנחנו עושים את חלקנו כמו שצריך? ואני לא מדבר על לימוד התורה כמצווה שעלי לעשותה. אני מדבר על הערבות ההדדית, על חלקנו בשמירה על הארץ הזו. הרי הסיבה היחידה שבגללה אנחנו לא משרתים בצבא היא בגלל הפסוקים שנקרא בעוד שבתות ספורים, "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה (רש"י ע"פ חז"ל) – "ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב". הדבר ששומר על עם ישראל, שמחזק את ידי חיילי צה"ל, זה עמל התורה של בחורי הישיבות ואברכי הכוללים. האם אנחנו באמת מרגישים את זה? האם אנחנו מרגישים שאם אנחנו קצת מתרפים, אז אנחנו מפקירים את השמירה, מפקירים את חברינו שעושים את חלקם?  

או אולי אנחנו בכלל לא חושבים על זה, כי הצבא זה מחוץ לתחום, והחיילים הם... אבל מה עם ואהבת לרעך כמוך? מה עם הכרת הטוב? מה עם הכרת הטוב לאותם חיילים שנכנסים לג'נין ולשכם כדי לפגוע במחבלים שמחפשים אותנו. מה עם הכרת הטוב לחיילים שמבצעים מעצרים בלילות תוך סיכון חייהם בנעלין, בחרבתא ובבילעין - שכניהם הנחמדים של מודיעין עילית? מה עם הכרת הטוב לכל אותם חיילים שנהרגו תוך כדי שמירה על הארץ הזו, שנהרגו כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות פה.

אנחנו לא עומדים בצפירה (לא כשאנחנו במקום ציבורי) ביום הזכרון וגם לא ביום השואה, כי לא זו הדרך בה צריך לזכור ולכבד. אבל אנחנו כן יכולים להקדיש מזמננו קצת יותר משתי דקות כדי לפעול לעילוי נשמתם, על ידי קריאת תהילים, לימוד משניות, או לימוד דפי גמרא לעילוי נשמת חיילים שאנחנו לא מכירים וגם לא בוחרים (מיזם לקדושים). ביום שלישי למדתי דף ב' במסכת קידושין לע"נ חייל שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון. לא מכיר, אבל ממה שקראתי עליו, היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מתורה ומצוות. אולי הדף שלמדתי זה הדבר היחיד שעשו לעילוי נשמתו אי פעם. אבל אני למדתי. למה? כי הוא מסר את חייו בשבילי. ובלי להיכנס לנושא של אחרי מות קדושים, יש לי הכרת הטוב עצומה כלפיו.

ואולי אם נחשוב על זה ככה, נתייחס ביתר רצינות לחלק שלנו.