פרשת ויקהל - על דגלים, על שייכות ועל קהילות

  

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל...." (שמות לה א). 'מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד' (ילקוט שמעוני).

מה המשמעות של ויקהל? מצאנו כבר את מצות הקהל הנעשית בחג הסוכות של מוצאי שמיטה. ושם מפרשת התורה "האנשים והנשים והטף" (דברים לא יא). וכן כתב כאן הרמב"ן האנשים והנשים.

ולמה דוקא כאן נאמר ויקהל? אומר הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר, 'עתה הקהיל את כל העדה האנשים והנשים. והזהירם על השבת נוסף על פרשת אך את שבתותי תשמורו'.

כל מצוות התורה - אומר הנצי"ב – 'לא היו נאמרים בהקהל, אלא מי שהוא ראוי לשמוע ולהבין'. והנשים? 'המה שמעו מהלומדים בדרך כלל עניין הפרשיות'.

כלומר כל מצוות התורה נאמרו ללומדי התורה, והנשים שמעו מהם את מה שהן צריכות לדעת. אבל כאן, "ויקהל" האנשים והנשים בשביל להזהירם בהזהרה מיוחדת על השבת.

דיברנו בפרשת כי תשא, על השבת שהיא אות. ולא רק אות על בריאת שמים וארץ, אלא אות "לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא יג). ''אות גדולה היא בינינו, שבחרתי בכם...' (רש"י).

מתי אדם מניף דגל? הוא מניף את דגל המדינה ביום העצמאות. הוא מניף דגל ישראל בהפגנות. ולהבדיל, יש מי שמניף דגלים שחורים. בהנפת הדגל הוא משייך עצמו למשהו גדול ממנו.

כשיהודי שומר שבת הוא מניף דגל ענק. דגל שמכריז ואומר אני נבחרתי על ידי הקב"ה, אני שייך לקב"ה. ואת זה לא מספיק לשמוע מפי מי ששמע ולמד, אמירה כזו זה מעמד שכל ישראל צריכים להשתתף בו.

זכורני את הפגנת החצי מיליון כנגד בית המשפט העליון. השתתפתי בהפגנה. זה לא היה כדי להשפיע. לבית המשפט זה לא הזיז. השתתפתי כדי להגיד לאיזה ציבור בעם ישראל אני שייך. ואני זוכר עד היום את ההרגשה שאם אתה לא שם אתה לא קיים.

כשנפטר הרב שך, בני היו קטנים. וחשבתי עם לקחת אותם ללוויה. מה הם יבינו? מה הם יזכרו? ולקחתי אותם. למה? כי הם יזכרו שהם היו שם בין כל רבבות לומדי תורה שבאו לחלוק כבוד למנהיג שלהם, לגדול הדור.

האדם שואף מטבעו לאינדיבידואליות. להיות מיוחד, לא כמו כולם. אנחנו גם מעודדים את אי ההיסחפות אחרי החברה. גם בדברים טובים. לעשות מה שאתה עושה, לא כי אחרים עושים או כי בתבנית הזו יצקו אותך, אלא לעשות את הדברים מהפנימיות, מעצמיותך.

ואחרי כל זה, אתה חייב לשייך את עצמך לאיזה מקום. לאיזה ציבור. נכון יש לי את העצמיות שלי, אבל היא מחוברת ומקושרת לכלל.

כל אחד צריך להיות שייך למשהו גדול ממנו.

והדגל הזה יכל להיות כל דבר. הדיבור, הלבוש, מקומות הלימוד של הילדים, המקום בו אתה מתפלל ולומד, הקהילה אליה אתה משתייך.

יש היום התארגנויות מבורכות של הקמת קהילות לבוגרי ישיבות שעזבו את הישיבה והכולל ויצאו לעבוד. הם מדברים על החשיבות של תחושת שייכות, של השתייכות לקהילה. ועל כך שבקהילות הסטנדרטיות של בני התורה, אין להם את זה כי הם כבר לא אברכים.

אבל השאלה מה אנחנו בונים? איזו קהילה זו תהיה? מה יהיה השיח בקהילה הזו? והשאלה הזו קריטית, כי זה ישפיע על כל מהלך החיים שלך. והיא קריטית לא פחות ואולי אף יותר לגבי הילדים שלך. לאן הם ישתייכו?

התפללתי שנים במניין של יוצאי חברון בקרית ספר. קהילה טובה ויפה שבעלי בתים מוצאים שם את מקומם בכבוד. עד היום אני מתגעגע לקהילה הזו. למה? כי הבעלי בתים שם מקשרים עצמם לקהילה של בני תורה, של אברכים, שיודעים להעריך אותם על מה שהם ומה שיש בהם.