פרשת תצווה - על הקשר בין בגדי כהונה, חווארה, ושמחת פורים

 

קראתי לא מזמן מאמר שנקרא "המין האנושי – היסטוריה של תקוה". המאמר עוסק בנושא האם המין האנושי טוב או רע מיסודו. והם מביאים לדוגמא מקרי אסונות בהם היה צפוי שתהיה אנדרלמוסיה, פריקת יצרים, שוד וביזה. והתברר שבכל אותם מקומות שנבדקו ההפך הוא הנכון. האסונות הוציאו מהאנשים את כל הטוב שבהם. מתחיל בימי הבליץ על בריטניה, בהפצצות  בעלות הברית על גרמניה, סופת ההוריקן 'קטרינה' ששטפה את ניו אורלינס בארה"ב. בכל המקומות האלו התברר שלמרות נבואות הזעם, נתגלה דוקא טוב ליבו של אדם. עזרה אחד לשני, צוותי הצלה שהוקמו על ידי אזרחים. סיוע בחלוקת מזון ובגדים. וכן הלאה.

אך השבוע התחלתי לפקפק. במקום בו אני עובד, ערכו אתמול – יום רביעי – הפנינג לקראת פורים. מוזיקה, כיבוד קל, תחפושות. יום קודם שאלתי אחד מהעובדים אם הוא יגיע מחר, אמר לי מאז הפוגרום בחווארה, אני לא יכול לשמוח. להזכירכם, ביום ראשון ה' אדר נרצחו בפיגוע ירי האחים הלל ויגל יניב הי"ד בחווארה בדרכם מהבית לישיבות בהם הם לומדים. מס' שעות לאחר מכן צעירים ימניים הציתו מכוניות ובתים בחווארה כנקמה על הרצח. "הפוגרום" הזה, מפריע לאותו אדם – שהוא חבר טוב שלי, למרות השקפות העולם השונות מאד שלנו - לשמוח ולחגוג.

שני נערים יהודים שנרצחו באכזריות זה לא סיבה לאי יכולת לשמוח. שני ילדים, אשר ויעקב  פלאי הי"ד  שנרצחו באכזריות בפיגוע דריסה בערב שבת לפני שלושה שבועות, זה לא סיבה לעצב שישרה על הפנים. הצתת מכוניות ובתים – בכפר בו נרצחו הנערים, בכפר שכל תושביו ששו שמחו על הרצח – זה סיבה לא לשמוח.

זה הפריע לי. זה לא הסתדר לי. איפה הערבות ההדדית? איפה טוב ליבו של האדם כלפי אחיו?

בפרשת השבוע - פרשת תצוה – מצטווה משה רבינו על עשיית בגדי כהונה לאהרון ולבניו. "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח ב). אני רגיל לדבר על מעלת הבגדים לאדם. רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג א'). שהבגדים מכבדים בעליהם (רש"י שם).

אבל הפסוק הבא מוסיף עוד נקודה. "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי" (ג). וברש"י: 'לקדשו לכהנו לי. לקדשו, להכניסו בכהונה ע"י הבגדים, שיהא כהן לי'.

בבית ראשון שהיה שמן המשחה, נמשחו ונחנכו כהנים גדולים בשמן המשחה. בבית שני, לאחר שנגנז שמן המשחה, עבודתם מחנכתם. כלומר עבודה בשמונה בגדים, היא חונכת את הכהן הגדול לכהונתו.

רש"י מלמדנו כאן יסוד גדול. הכבוד הזה שהכהן מתכבד על ידי לבישת הבגדים זה מה שמקדש אותו ומכניסו בכהונה גדולה. כדי לעשות דברים גדולים, קודם אתה צריך להרגיש גדלות בעצמך. וזה עושים הבגדים. הבגדים מכבדים את בעליהם. לא בעיני אחרים, בעיני עצמו. וכשהוא מכובד בעיני עצמו, הוא מחשיב את עצמו, הוא חי את הגדלות שבו, הוא נהיה אדם גדול.

הבגדים הם סממן חיצוני. על אחת כמה וכמה כאשר הנהגותיו ומחשבותיו של האדם מגדלות ומרוממות אותו.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. ההכנה לפורים היא הרבות בשמחה. לא מצאנו הכנה כזו לפסח - החג בו אנחנו מודים על גאולתנו ממצרים, ואמורים להעביר את הרגשות התודה, האמונה והבטחון לדור הבא. לא מצאנו גם הכנה כזו לחג הסוכות שמהותו היא והייתה אך שמח. רק כאן לפני פורים אנחנו מצטווים להרבות בשמחה.

מצוות הפורים עוסקים בנתינה, משלוח מנות, מתנות לאביונים. כדי להיות במצב של נתינה, של להרגיש את האחר, לרצות להיות אתו באחדות וקרבה, אני צריך קודם להרגיש קשר איתו. 

על איזו שמחה אנחנו מדברים? "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", מלמדים אותנו חז"ל (מגילה טז ב'), אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין. שמחה שמבטאת את היותנו יהודים, שקושרת ומחברת אותנו לעם היהודי. 

בכל המקומות שנבחנו במאמר שהתחלנו איתו, היה לאנשים קשר וחיבור חזק אחד לשני. אלו היו בריטים, אלו גרמנים ואלו אמריקאים. הטוב הפנימי שהתחבר עם פטריוטיזם, הביא את כל העזרה ויוזמות ההצלה האלו.

ואם הדבר הבסיסי הזה חסר, אם לא יודעים למה ובמה אני יהודי, אז באמת אפשר לכאוב את כאבם של הגדולים באויבינו יותר מכאבם של אחינו בשרינו.