לך לך או כבשן האש? על חיים של קידוש ה'.

 

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". כאן מתארת לנו התורה את הנסיון הראשון מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו. הראשון? הראשון היה אור כשדים, ואיפה הוא? מוזכר ברמז בסוף הפרשה הקודמת. "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים". וחז"ל מספרים לנו במדרש את סיפור אברהם בחנות הפסלים של תרח אביו, ואת השלכתו של אברהם לכבשן האש ממנו ניצול, והשלכתו של הרן שלא ניצול.

איזה נסיון קשה יותר? לך לך מארצך, או להיזרק לכבשן האש? אז למה כבשן האש ראשון, הרי הנסיונות הולכים וקשים? ואם הוא יותר קשה, איך זה שרק נרמז במילה אחת בפסוק?

יום רביעי ח' מר חשון, יום לאחר הבחירות, אני מגיע לשיעור בבוקר בבית הכנסת, ולפתע נכנס אחד הלומדים שאמור להיות בארה"ב. הוא עובד שם וגר כאן, וחלק גדול של השנה הוא שם בשביל עסקיו. אני שואל אותו, לא חזרת מהר מהרגיל? והוא אומר, אני חוזר בעוד שעתיים. הבן אדם הגיע לכאן לארץ הקודש לפחות מעשרים וארבע שעות כדי להצביע ליהדות התורה וחוזר. חשבון מהיר אומר שכרטיס טיסה ועוד יום עבודה שם, מדובר בכמה אלפי דולרים. וכל זה כדי לקדש שמו יתברך ולקיים מצוות ועשית ככל אשר יורוך!!! וואו.

סיפרתי בבית ובעבודה, וחשבנו אם היינו עושים אותו דבר. <במאמר מוסגר, המשפחה אצלי תכננה חופשה בחו"ל והזמן שהסתדר לכולם יצא בדיוק בשבוע הזה. הם לא נסעו>. אבל כל כך הרבה כסף וטרדה וטיסה הלוך חזור? כמובן שחלק אמרו שלא היו עושים, אבל חלק אמרו שכן, ואני מאמין להם. כי אנחנו אמונים על מסירות נפש. קיבלנו את זה ב DNA מאבינו אברהם. אבל עם ככה, מה עם כל החיים שלנו? לא תמיד אנחנו מקפידים לקדש שמו יתברך ושלא יתחלל חלילה. לא תמיד כל מעייננו לעשות רצון ה'. כי למות על קידוש ה' – או לחילופין לעשות מעשה חד פעמי של קידוש ה' – זה קל לעומת לחיות חיים מלאים של קידוש ה'.

בשבת חל יום פטירתה של רחל אימנו. כולנו מכירים את המדרש על ירמיהו שהלך להעיר את האבות והאמהות שיתחננו אצל הקב"ה לבטל את גזירת החורבן. אברהם ויצחק הזכירו את העקידה, והקב"ה לא ענה להם. רחל, הזכירה את הוויתור ומסירת הסימנים ללאה, והקב"ה מקבל את דבריה ומבטיח לה "ושבו בנים לגבולם". זה מעשה יותר גדול מאבא שעוקד את בנו על קידוש שמו יתברך? זה יותר גדול מבן בן שלושים שמוסר את עצמו לאביו שיקריבו לקרבן?

כן! כי נסיון העקידה ככל שהיה גדול – הגדול בעשרה נסיונות שנתנסה אברהם – אבל הוא היה מעשה חד פעמי. רחל מסרה את המיועד להיות בעלה - ולהקים איתה יחד את עם ישראל כולו – לאחותה ואמורה לחיות עם זה את המשך חייה. לראות בכל יום ויום את אחותה נשואה באושר, והיא עם עשו או לבד. לראות את הבנים – השבטים הקדושים – שנולדים וגדלים, ולדעת שכל זה היה אמור להיות שלה. לשמוע את לאה מאשימה אותה על זה שלקחה את בעלה - "המעט קחתך את אישי..." – ולשתוק, לא להגיד כלום, לא לרמוז אפי' על הסיפור האמיתי. על זה "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".

להיזרק לכבשן האש כדי לא לעבוד עבודה זרה זה דבר עצום. אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אבל לעזוב את הארץ, את המולדת, את המשפחה, לשנות את החיים לגמרי. זה הרבה יותר גדול.

אני חושב שזה העניין הגדול של קביעת עיתים לתורה. כשאדם מגיע לבית עולמו, מהדברים הראשונים ששואלים אותו, קבעת עיתים לתורה?! לא שואלים למדת תורה? עמלת בתורה? חידשת חידושים בתורה? שואלים עם קבעת עיתים לתורה. קביעות, שלא תעבור. זה הנסיון הגדול. בזה אנחנו נמדדים.

השבוע היה גם יום פטירתו של רבי מאיר שפירא מלובלין שהנגיש לנו – הבעלבתים – את הקביעות עיתים לתורה. אחרי יום עבודה, במקום להשתרע על הספה עם העיתון או מול המסך, להתיישב ללמוד עם החברותא, ללכת לשיעור בבית הכנסת או בבית המדרש.  לקום כל בוקר לשיעור הקבוע בדף היומי. יום יום, בחורף ובשרב, לפני ואחרי שמחות, בזמנים של טרדות. ועל אחת כמה וכמה אם אתה גם מוסר שיעור יומי קבוע. כל החיים שלך סובבים סביב זה. אתה מוותר על שמחות ובילויים. ואם אתה כן הולך אתה יושב עד השעות הקטנות של הבוקר כדי להכין את השיעור.

ונחזור לרגע לחבר מהשיעור. הוא קיים את המצווה בהידור ובמסירות, עוד שעתיים טיסה חזרה, ואיפה הוא? מה הוא עושה? מגיע לשיעור!

כי הרעיון, ליישם את מה שלמדנו שבוע שעבר על היציאה מהתיבה. נכון, יש חיי עוה"ז והקב"ה גם רוצה שנהנה מחיי העולם הזה, כי נזיר שהזיר עצמו מן היין נקרא חוטא, על אחת כמה וכמה מי שמענה את עצמו (בדף היומי של היום – נדרים י'). אבל מה עיקר החיים, איפה אנחנו שמים את המיקוד, מה מוביל ואם מה אנחנו פותחים? שיהיה חיי הרוח.