לפרשת וילך - על חוויתי בשנת השמיטה במושב יסודות, על החזרה לשדות בקיבוץ שעלבים, ועל מצוות "הקהל"

 

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום..." (דברים לא א – ב). יום פטירתו של משה רבינו. דברי הפרידה האחרונים. ובתוכם הוא מצוה אותם את מצות "הקהל".

"ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים הנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם י' – י"ב).

דורשים חז"ל במסכת חגיגה (ג), למען ישמעו ולמען ילמדו - הנשים לשמוע והאנשים ללמוד.
מבאר האור החיים הקדוש, נשים אינן חייבות במצוות תלמוד תורה, אבל לשמוע את הדינים, ההלכות, דברי מוסר, הן צריכות. זה הנשים לשמוע. הגברים לעומת זאת מצווים בנוסף על תלמוד תורה. זה האנשים ללמוד.

החינוך כדרכו מבאר משרשי המצווה: 'לפי שכל עקרן של עם ישראל, היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד, תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים. על כן בהיות כל עקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמר מה הקבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה, לשמוע דברי התורה שהיא כל עקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה, וישמח השם במעשיו, וכענין שכתוב בפרוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'.

חשבתי לעצמי, 'ראוי שיקהלו יחד בזמן אחד מן הזמנים' אבל למה דוקא אחרי שנת השמיטה? ולא סתם אחרי השמיטה, אלא מיד אחרי! ביום ראשון של חג הסוכות, כשכל ימי חול המועד לפניהם.

לפני שנים הלכתי עם בני לבחינה בישיבה הקטנה ביסודות. השנה היתה שנת שמיטה. הקדמנו קצת. אז מה עושה יהודי שמגיע למקום כמו יסודות? [אומרים חז"ל 'הרוצה להחכים ידרים' למה? למה נקרא שמו נגב? כי הוא מנוגב מכל טובה. אין מה לעשות בדרום, מה נשאר לך לעשות? ללמוד. וממילא תחכים]. אין מה לעשות ביסודות, אז נכנסנו לבית הכנסת. ישבו שם בעלי בתים, שלפי לבושם – עדיין (שנת שמיטה) והם עם הבגדים של עובדי אדמה – הם חקלאים תושבי המקום, ולמדו גמרא בחברותא בהתלהבות כבחורי ישיבה או אברכים צעירים. זה היה מרגש.

והנה בצום גדליה, יום אחרי ראש השנה מתפרסם תיעוד של החריש הראשון. בלילה, במוצאי ראש השנה, חשיכה מוחלטת – תחילת החודש – חורשים לאור הפנסים.

ובתיעוד מקיבוץ שעלבים רואים את חקלאי הקיבות חוזרים לעבוד את אדמתם בשמחה ובריקודים.

שנת שבתון, שנה של עבודת ה', שנה של לימוד תורה, הסתיימה. חוזרים לחיי החולין, לעבודת האדמה. עלולים לשקוע עמוק בתוך העבודה, להשלים פערים, למהר להכניס את ה"חיים" למסלול. דווקא אז, מיד, ביום הראשון של סוכות, כשעדיין הזכרון טרי וטעם חיי התורה עדיין חזק בפיהם, מקהיל המלך את העם ומזכיר להם שכל עיקרן של ישראל היא התורה, וישמרו בליבם את אותו חשק בו למדו אותה כל השנה. וימשיכו לקבוע עיתים ולעסוק בתורה בתוך כל חיי החולין ועם כל העבודה.

ומסתבר שזה קורה בכל מצב של מעבר ממצב של שבתון שכולו קודש לחיים של חול, של עבודה, של פרנסה. בן ישיבה או אברך שעוזב את הישיבה או הכולל והולך לעבוד. רב שעות היום בלימוד מקצוע ואח"כ בעבודה, וחוזר הביתה עייף ושוקע בסבב החיים של עבודה ומנוחה ושוב עבודה.

בת סמינר שעוזבת את החממה ויוצאת ל"שוק העבודה". עלולה לשכוח את ה"לשמוע". גם להם מזכירה התורה בפרשת הקהל, עצרו, אל תסחפו, תזכרו את התענוג, תשמרו את החשק. ועם החשק הזה תלמדו לדעת את ה' ותזכו לטובה, וישמח השם במעשיכם.