פרשת שופטים – על הדרך לחזור הביתה בשלום

 

"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם..." (דברים כ א) התורה אומרת כאן לבני ישראל טרם כניסתם לארץ, מה יקרה כשיבואו אויבים. דבר ראשון, אל פחד. למה? "...כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים". הם באים בסוס ורכב, אתה, ה' אלוקיך עמך. "אלא ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" כדברי דוד המלך בתהילים.

אבל, התורה ממשיכה, יש תנאי להבטחה הזו. קודם כל שיחת חיזוק מהכהן משוח מלחמה. ואז בוחרים את החיילים. קודם מחזירים לאחור את מי שבנה בית ועדיין לא נכנס לגור בו, מי שנטע כרם ועדיין לא אכל מפירותיו, מי שארס אישה, ועדיין לא נשא אותה. ואחרון חביב שחוזר ולא הולך למלחמה, "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו...". הפשט הפשוט של דברים אלו, מסלקים את כל מי שליבו לא פנוי למלחמה, שליבו נמצא במקום אחר. אם לא יחזור מהמלחמה, מישהו אחר יקח את אשתו, מישהו אחר יגור בביתו ויאכל את פירותיו שעמל עליהם. וזה כמו שאומר רש"י 'ודבר של עגמת נפש הוא זה'. ובדרך הזו, גם הירא ורך הלבב כפשוטו, מפחד מהמלחמה. וכך היא דעת רבי עקיבא במשנה במסכת סוטה (מד א) – הובאו הדברים ברש"י - 'רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכל לעמוד בקשרי המלחמה, לראות חרב שלופה'. אדם שפוחד או שדברים אחרים מטרידים אותו ומעסיקים את ליבו, לא יכל להילחם.

רבי יוסי הגלילי במשנה שם אומר – וגם את דבריו מביא רש"י – 'הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן'. את מי אנחנו לא רוצים במלחמה, לא את הפחדן – כי אחר שהבטיח הכהן שה' יושיעם ולא יפקד מהם איש, ראוי שיבטחו בו הצדיקים (רמב"ן על הפסוק), אלא את מי שיש בידו עבירות. הוא לא בכלל הבטחת ה' ולא ראוי שיעשה לו נס, אז שלא יבא להילחם. ובשבילו החזירו גם את הבונה בית ואת כל אלו, כדי שלא יכירו בו שחוזר בגלל חטאיו, כדי לא לבייש אותו.

השתתפתי לפני שנים בקורס חובשים של מד"א. את הקורס העביר מנהלו הוותיק דאז של ארגון הצלה ירושלים שרגא רגוזניצקי. אני זוכר עד היום את דבריו, איך רואים בחוש שמי מהמתנדבים – אצלם בירושלים – שעוסק יותר בתורה, יש לו אחוזי הצלחה גבוהים יותר בהחייאות. לא יודע לגבי עבירות, הוא דיבר על העיסוק בתורה. אני לא חושב שעשו על זה מחקר רציני, אבל זה פשוט, מי שעוסק בתורה, יש לו יותר סייעתא דשמיא. ובקרית ספר דאז לקחו את זה ברצינות, עד שהיום בסניף איחוד הצלה מודיעין עילית יש שיעור דף יומי קבוע מדי ערב – שיעור מרובה משתתפים חובשי הארגון - שנמסר על ידי אחד המתנדבים, הרב דודי נויגרשל.

זכיתי להיות קשור איך שהוא ל'כיתת כוננות' במודיעין עילית. למי שלא יודע כיתת הכוננות היא יחידה צבאית של מתנדבים תושבי המקום שקיימת כדי לשמש ככח התערבות במקרה של ח"ו חדירת מחבלים לעיר למטרת פיגוע. מה שבצבא הגדול עושים 'יחידות מיוחדות', כאן אמורים לעשות קומץ "מתנדבים" חרדים. והם מתאמנים, ומתאמנים קשה על התרחישים הכי גרועים. כולם אנשים עובדים,  - אין ביניהם אברכים - כהחלטת רב העיר הראשון שמיושמת עד היום - והחלק הכי קשה בארגון האימונים ביחידה הזו, היא מציאת זמן שיסתדר לכולם עם שעות הלימוד שלהם, בשיעור בחברותא או בכולל ערב.

אז אני לא בוחן כליות ולב ולא יודע אם אין ביניהם מי שירא מעבירות שבידו, אבל אני כן יודע, שאם רוצים סייעתא דשמיא בכל דבר אז העיסוק בתורה וקביעות עיתים לתורה זה המתכון הכי טוב לכך. ועל אחת כמה וכמה אם רוצים לחזור הביתה בשלום, ובלשונו של הרמב"ן "שלא יפקד מהם איש".