פרשת מסעי תשפ"ב – על מסעות וחניות ועל מסיבת סיום כיתה ח' של רפאל

 

כשהקב"ה משרטט לנו בתורתו את מפת ארץ ישראל ואת גבולותיה, הוא פותח במילים "צו את בני ישראל ואמרת אליהם..." (במדבר לד א).

מה שייך לשון ציווי בקביעת גבולות הארץ? זה מידע. תדעו מה שטחה של הארץ שלכם, מה מיקומה, איפה תתיישבו ואיפה תגורו, למה ציווי?

הנצי"ב בספרו העמק דבר מפרש 'צו, לשון זירוז'. כי יש את מצוות התלויות בארץ שתלויות בדיוק בשטחה של א"י, לכן צריך לדעת את גבולותיה 'בצמצום'.

הרלב"ג מפרש כדי שלא יניחו דבר ממנה שלא ישתדלו בכבישתו ולא יפנו לכבוש זולתה כי אולי לא יהיו נעזרים מהשם יתברך, ולזה הגביל להם ה' יתעלה את הארץ ההיא מפאת דרום ומפאת מערב ומפאת צפון ומפאת מזרח כדי שיכירו נשלמות הארץ אשר רצה ה' יתעלה שישתדלו בכבישתה.

אומר לנו הרלב"ג. ארץ ישראל היא לא רק מקום מגורים, היא ארץ שה' חפץ שנגור בה, ודווקא בה ולכן אנחנו צריכים לדעת מה גבולותיה כדי לא לכבוש יותר, אבל לא פחות חשוב, לדעת מה גבולותיה כדי לא לכבוש פחות מדי.

הפרשה נקראת פרשת מסעי. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים". ומיד מתארת התורה " ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות. ויסעו מסוכות ויחנו באתם..." על כל מסע יש גם חניה. אז למה אלה מסעי בני ישראל ולא אלה חניות בני ישראל? או לפחות אלה מסעי בני ישראל וחניותיהם?

כמה מתוך ארבעים שנות שהותם במדבר נסעו וכמה חנו? רש"י על הפסוק הראשון אומר 'למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום. שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו המרגלים... ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. אז לא היו צריכים לקרוא לפרשה פרשת המחנות?

ראיתי (או שמעתי) מפרשים, החניות לא היו העיקר, לא היה להם משמעות. הכל היה מסע אחד ארוך לארץ ישראל. היו חניות ביניים, אבל הם חניות בין מסע למסע.

בין המסעות והחניות לבין קביעת גבולות הארץ, אומרת לנו התורה איך לנהוג עם הגויים בארץ המובטחת. "והורשתם (וגירשתם – רש"י) את כל יושבי הארץ מפניכם... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם". מצווה אותנו הקב"ה להתרחק מהגויים בארץ וממעשיהם. ואם לא נתרחק ולא נגרש אותם, הם יעשו לנו צרות עד שהקב"ה יגלה אותנו מארצו, כמו שתכנן לעשות להם – לגרש אותם מארצם. ומיד אחר כך "צו את בני ישראל ואמרת אליהם...ארץ כנען לגבולתיה... גבול נגב, גבול ים, גבול צפון וגבול קדמה... זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" (לד ב – יב). שיבתנו בארץ ישראל היא המטרה אבל לא סתם בשביל לגור בה, אלא כדי להיות יהודים בארץ ישראל על כל המשמעות של זה. ולכן לא מספיק שתגרשו אותם, אלא תעשו לכם גבולות סביב. גבולות כדי שלא תתערבו בהם ולא יתערבו בכם. גבולות כדי שתתרחקו מהם.

אתמול חגנו עם רפאל בת"ת את סיום כיתה ח', וביקשו ממני לדבר כנציג ההורים. הבאתי את הדברים האלו, והצגתי את מעלתו המיוחדת של תלמוד תורה "תורת חיים". רפאל לא הסכים לוותר אפי' להיעדרות של שעה מהלימודים. לא משנה באיזו שעה הלך לישון ומה היה ביום קודם, הוא צריך להיות בתפילה בבוקר. אם צריך ללכת לטיפול או ביקורת בית חולים, או תיקון הכסא גלגלים, אז למה על חשבון הלימודים? ואם בכל זאת הולכים וחוזרים לפני סיום הלימודים, הוא ילך אפי' בשביל חצי שעה. ובינינו כולנו היינו תלמידים. ותלמיד לא רוצה ללכת לבית ספר. כשאמרו חז"ל את המשפט "כתינוק הבורח מבית הספר", הכוונה לכל ילד. ואם לא צריך לבדוק איפה הבעיה. אז איך קורה שהילד לא מוותר? - וכשאני רואה את ההורים היושבים סביב השולחנות הערוכים ונענעים בראשיהם, אני מבין שרפאל לא היחיד, ככה כל ילדי התלמוד תורה הזה. כאשר התלמוד תורה כולו - מהמנהל המסור עד אחרון המלמדים ואנשי הצוות - מבינים את זה שתלמיד שמגיע לתלמוד תורה, הוא לא בא להעביר פה את הזמן. הוא מגיע לחניה אחת מיני רבות במסע החיים שלו. הוא בא כדי לקבל את הכלים להמשיך במסע, הם דואגים שהוא ירצה להיות פה. הם מרעיפים חום ואהבה ומסירות אין קץ. הם יוצרים מקום ללימוד, שהוא מקום שכיף להיות בו.

וכך הם בעצם חיי כל אחד ואחד מאיתנו, מסע ארוך אל השלימות, אל השלמת תפקידנו ויעודינו. וכל החניות בהם אנו חונים בדרך, אין להם משמעות בפני עצמן, אם הם חניות נעימות, נזכור שזה רק חניה, ואם פחות נעימות גם כאן נזכור שזה רק חניה וחלק מאותו מסע.