כשפרשת התמיד נקראת בשבעה עשר בתמוז, וכשהקב"ה מזכה להיות 'אבו אל בנאת' - דברים לפרשת פנחס
חמישה דברים ארעו את
אבותינו בשבעה עשר בתמוז, אומרת המשנה במסכת תענית (פרק ד' משנה ו), ואחד מהם,
בוטל התמיד. אותו קרבן תמיד עליו נלמד השבת - ביום שבעה עשר בתמוז - בפרשת השבוע.
"צו את בני ישראל...
זה האשה אשר תקריבו לה', כבשים בני שנה תמימים שניים ליום... את הכבש האחד תעשה
בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". הקב"ה מצווה אותנו בתורתו להקריב
לפניו קרבן "תמיד", בכל יום, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, בימי
החול, בשבתות ובחגים. ובספר החינוך נותן מעט טעם בדברים. 'שנצטוינו בעבודה זו
התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש, ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה,
ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא. ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל
וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו. ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון
פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל
תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו, וכל זה למה? כדי לעורר רוחו וחפצו
תמיד לזכר את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא'.
אומר החינוך בקצרה, מטבע
האדם שהוא משקיע בענייני הגוף וכנגד זה צריך השקעה בעיני הרוח. וצריך לשים לב למה
שמדגיש החינוך בדבריו, למה חולק קרבן התמיד לשניים אחד בבוקר ואחד בערב? כי הוא גם
אוכל פעמיים ביום ולכן - 'לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרב'.
בקריאת שמע – המקור לחיוב
לימוד התורה - נאמר "ודברת בם... ובשכבך ובקומך". גם כן בוקר וערב. ואם נלך
בדרכו של בעל ספר החינוך, האדם עובד מהבוקר עד הערב, תתחיל את היום בתורה ותסיים
אותו בתורה. ולואי ונצליח שגם בזה 'לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו
לרב'.
החינוך בתחילת דבריו בעניין
קרבן התמיד, שולח אותנו לדבריו על עיקר בניין המשכן ובית המקדש והקרבת הקרבנות. והוא
מקדים שם ונותן טעם לכלל קיום המצוות, ואקצר ואכתוב בלשוני. הקב"ה נתן לנו את
מצוותיו מתוך חפצו להיטיב לנו. וכל המקיים את מצותיו ראוי לקבל את טובתו. ומי שלא
מקיים מצותיו, רעתו רבה, כי יודע את רצון ה' ועושה היפך רצונו.[1]
ומוסיף החינוך: שגם
במקיימי המצוות יש את אלו שעושים כדי לקבל את הטובה והשכר. אך יש אלו שעושים כדי
לעשות את רצון ה' מאהבתם אותו ולא שמים אל ליבם כלל את הטובה והתועלת והשכר.[2]
ועליהם אומר החינוך: 'והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה
מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות'.
וזה רק הקב"ה - שרואה
ללבב ובוחן כליות ולב – יודע, ולפעמים גם מגלה לנו. וגם זה בפרשת השבוע.
ממש לפני פרשת קרבן
התמיד מספרת לנו התורה על צלפחד שהיו לו רק בנות – 'אבו אל בנת' [ובדרך אגב, רק
בגלל שלא היו לא בנים אלא רק בנות הוזכר בתורה ופרשה שלימה נכתבה על ידי בנותיו] –
והן באו לפני משה לפני כניסתם לארץ לבקש את נחלת אביהם שאין לו בנים. ואומר
הקב"ה למשה: "כן בנות צלפחד דוברות". ומפרש רש"י: 'יפה תבעו.
אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו'. והתורה כשמזכירה את שמותן ושם אביהן היא
מוסיפה "למשפחות מנשה בן יוסף". התורה מעידה עליהן, 'יוסף חיבב את הארץ
ובנותיו חיבבו את הארץ' (רש"י). אני מדמיין את התקשורת שבאותו זמן שמדברת על הבנות החמדניות האלו שרוצות לעשוק את
משפחתן בשביל נכסים ועושר. את הלשונות הרעות שהזכירו בכל מקום את אביהם שמת וכנראה
הייתה סיבה לכך. אבל רק הקב"ה יודע את האמת, ומגלה לנו אותה על ידי חכמינו
ז"ל, בנותיו של יוסף הצדיק שחיבב את הארץ. לא ממון, לא עושר ונכסים, אהבת ארץ
ישראל.
גם אם עלינו לא נכתב
בשום מקום - או אולי אפי' נכתב דברים לא משהו - בספר שלנו בשמיים נכתב הכל. והלוואי שיהיה הספר מוצלח.
[1] 'דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם
בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מכשר ומוכן
בעשית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם
טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים (המקבל) מצותיו השלים
חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ
השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו'.
[2] 'ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעתדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעלות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרב חשקם אותו, ואל התועלת המעתדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב'.
תגובות
הוסף רשומת תגובה