לפרשת שלח - מחשבות של בַּעלֶבַּת שרוצה להישאר בן תורה

 

מי היו אותם מרגלים שבגינם נדדו ישראל ארבעים שנה במדבר ולא זכו להיכנס לארץ אלא במדבר מתו? "שלח לך אנשים... איש אחד איש אחד למטה אבותם תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אותם משה... כולם אנשים ראשי שבטי ישראל המה". אנשים – אומר רש"י – לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו. האנשים הכי חשובים בעם ישראל, המנהיגים, נשיאי השבטים, הם אלו שלא רצו להיכנס לארץ, עד כדי שהוציאו דיבתה רעה באזני כל העם. למה?! טעמים והסברים רבים נאמרו בדבר.

הזהר אומר 'אמרו, אם יכנסו ישראל לארץ נעבור אנו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים. במדבר זכינו להיות ראשים אבל בארץ לא נזכה'. מבארים רבותינו זכרם לברכה: הם הרגישו בעצמם שהם לא מתאימים להנהיג את עם ישראל לאחר כניסתם לארץ. להנהיג בחיים של בזיעת אפך תאכל לחם, במקום אכילת המן - לחם אבירים. חיים של קודש וחול, במקום חיים של קדושה ושל קרבה מוחלטת לקב"ה.

ואני מבין אותם מאד. כי במקום הזה בדיוק נמצא בחור ישיבה / אברך כולל שעוזב את עולמה של ישיבה והולך לפרנס את ביתו. ממצב של אוכלי המן הוא עובר במעבר חד למצב של בזיעת אפיך תאכל לחם. והוא רוצה להישאר בן תורה. אבל קודש וחול מתערבים אצלו, ובַּעלֶבַּת זה מילת גנאי בשבילו. ואיך מתמודדים? ואיך נוהגים? ואיך שורדים? ויש כאלו שזה משתק אותם.

היו שניים שלא פחדו. לא חששו מהמעבר ומהשינוי. למה? יהושוע שהיה דבוק במשה - "ומשרתו יהושוע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". וכלב שהיה דבוק באבותיו – "ויבא עד חברון". כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות (רש"י).

מי שמקושר חזק לרבותיו, מי שמחובר בחיבור עמוק לאבותיו וזקניו, לא חושש. הוא דואג לשמור את החיבור ולחזק את הקשר, אבל הוא לא מפחד.

והתורה נותנת לנו עצה נוספת. מיד אחרי פרשת מרגלים, אומרת התורה "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם". וכאן מגיעה פרשת מנחות. לא סתם זה נאמר בסמוך ומיד אחרי חטא המרגלים. אומר רש"י 'כי תבאו, בישר להם שיכנסו לארץ'. אחרי הגזירה הנוראה של במדבר הזה יפלו פגריכם. אחרי ש'נתבשרו' שהם לא יכנסו לארץ, אומר להם הקב"ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. אתם אמנם לא, אבל זרעכם, אלא שעכשיו ילדים שלכם, הם יבואו אל הארץ.

אבל המדרש נותן כאן נקודה נוספת. וכך אומר בילקוט שמעוני: 'באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה, משה משה, בא ורַצֶה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם. אמר לפניו רבונו של עולם במה ארצם? אמר לו, צא ורצם בדברי תורה'.

אני חושב שחז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד גדול. נכון, אין את ההנהגה שליוותה את בני ישראל במדבר. אין ענני הכבוד המקיפים אותם. אין את עמוד הענן ועמוד האש ההולכים לפניהם. אין את המן, לחם אבירים. מה כן יש? בזיעת אפך תוכל לחם. שבע שנים של כיבוש וחלוקה. איך?! איך מתמודדים עם השינוי העצום הזה? 'צא ורַצֶם בדברי תורה'. דברי התורה הם שיעמדו לכם. לימוד התורה זה שישמור אתכם קרובים אליו. קביעות עיתים לתורה, מציאת או יצירת מסגרת לימוד שתקשור אתכם לבית המדרש, זה מה שישאיר אתכם בני תורה.