פרשת במדבר - על הערכה עצמית ועל מה שדוחף לוחמי אריות הים וקצת על בבי ע"ה שיום היארצייט שלה יחול ביום ראשון כ"ח אייר

 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל

כשהקב"ה מצווה את משה ואהרון למנות את בני ישראל הוא אומר להם זאת בלשון "שֹאו" הרימו.

מקובל היום מאד הנושא של העצמה אישית, כדי שבן אדם יגיע למימוש עצמי, להגשמה עצמית, והכל סובב סביב לרומם את הערכה העצמית של האדם. והרי זה מה שהתורה אומרת "שאו את ראש כל עדת בני ישראל...".

אבל צריך לשים לב למה התורה באמת אומרת. התורה לא אומרת "שאו את ראש כל עדת ישראל", התורה אומרת "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", כי המהות שלנו שאנו 'בני ישראל' – בנים של. וכמו שהתורה ממשיכה מיד: "...למשפחותם לבית אבותם", תשאו אותם, תרוממו אותם, על ידי שתקשרו אותם לאבות, לשורשים, למשפחה.

מי האנשים בעלי הערכה עצמית הכי גדולים בעולם? מי בעלי ההגשמה עצמית ומימוש עצמי הכי גדולים בעולם?  נעזוב רגע את עולם התורה, ואני גם לא מדבר על אלו שעושים כסף! הלוחמים ביחידות המיוחדות, האנשים הכי תחרותיים בעולם! קראתי במחקר שעשו על אריות הים (SEALS) - ועל פיו מלמדים היום שיטות ניהול בכל תחום - מה הדבר שהכי דוחף אותם? למה הם נלחמים? בגלל אחד מהדברים שהזכרנו? בגלל החברות! הפחד לאכזב את החברים ביחידה. ואכן מיום האימונים הראשון מחדירים בהם את ערך החברות, הצוות, השייכות למשהו גדול מהם. מימוש עצמי, הערכה עצמית בשמים, אבל עם חיבור הכי חזק למשהו גדול יותר.

התורה אומרת לנו שאו את בני ישראל אבל איך, תחברו אותם למשפחה, לשבט, תעשה להם דגלים עבור כל שבט, תחבר אותם למשהו גדול מהם. משהו שהם לא ירצו ולא יוכלו לעזוב.

מה קורה כשאנחנו מרוממים את עצמינו בלי לזכור את העבר, את המורשת את המשפחה? אז הילדים שנולדו לדור הטכנולוגי של היום הרבה יותר "חכמים" ומוצלחים מההורים המיושנים. אז למה לכבד אותם. למה לבקש לשמוע ולקבל את דעתם ונסיון חייהם. את התוצאות אנחנו רואים כל יום, איך נראית המדינה שלנו, ואיך נראה הנוער שלנו. גם אצלנו. ובהמשך, משפחה היא כבר לא משפחה, ואין אבא ואמא.

ובילקוט שמעוני: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהם, מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהם הקב"ה ואמר להם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, לא זכו ישראל ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן.

ביום ראשון כ"ח אייר יהיה היארצייט של "בבי" - סבתי ע"ה מצד אימי. אשה שחייה מסכת של ייסורים. ממחנה העבודה אושוויץ - משם נלקחו להשמדה הוריה וחתנה. בעלה הראשון – סבי – שנהרג בתאונת דרכים בגיל צעיר עוד לפני חתונת אימי שתחייה. בעלה השני נפטר ממחלה קשה. בשנותיה האחרונות לא ראתה. אבל תמיד שמחה על פניה. זכינו שבבי תגור אצלינו בכל שבוע מיום רביעי עד יום ראשון, מאז היותי בן אחת עשרה, במשך שנים, עד שעברה לגור ממש בניין לידינו. בסיפורים שסיפרה לנו הנכדים, סיפרה תמיד על חייה הטובים עם משפחתה לפני השואה. למה? כי לא עניין אותה היא עצמה. הדבר היחיד שעניין אותה זה הילדים והנכדים שימשיכו בדרכי אבותיה. בלבוש, בתורה, בתפילה, בסעודות שבת של שירה ודברי תורה. והיא הצליחה ברוך ה'. בלבוש אמנם היא לא הצליחה לבוש חסידי הונגרי – הכח הליטאי גבר, אבל כן הצליחה בלבוש של בני תורה. למה? כי היא ידעה לנשא ולרומם אותנו, את כל אחד מאתנו. אבל, למשפחתנו.