הרהורים מאזכרתה של סבתא של אשתי הנדל (הרטה) קוגלמן "אומה", ולזכרם של כל הסבתות היהודיות. ועל הקשר לפרשת בחוקותי ול"ג בעומר.

  

כל שנה, ההזכרה של "אומה" מחזירה אותי להלוויה של אבא של חבר, שהתקיימה בערב יום העצמאות בתקופה שקדמה לאחד ה"מבצעים" של צה"ל ברצועת עזה. אדם מהדור שהקים את המדינה, בן קיבוץ ארז. שם על גבול הרצועה, שמעתי את ההספדים. מה וכמה הבן אדם עשה, בהגנת הארץ בפלמ"ח, בבניית הארץ, בחינוך, בהנחלת אהבת הארץ לילדיו ולתלמידיו. אני זוכר שכשחזרתי הביתה תוך כדי המחשבות על כך שיצאתי מטווח המרגמות ונכנסתי לטווח הרקטות והטילים, חשבתי, וואו, ומה יגידו עלי?!

כשבועיים אח"כ בל"ג בעומר יום הזכרון של "אומה", למדנו משניות עם כל המשפחה בסלון של ההורים, וחשבתי על "אומה", אשה פשוטה!!!, לא סיפרו עליה שום דברים גדולים. לא עסקה בבטחון וגם לא בחינוך. לא המציאה או פיתחה דברים "גדולים וחשובים". אבל כאן יושבים כל הצאצאים שלה. זה מה שהיא עשתה עבור עם ישראל!

ל"ג בעומר. אמר רבי שמעון בר יוחאי, 'ראיתי בני עליה והן מועטין' (סוכה מה ב). מי הם אותם מועטים?

'רבי שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י עצמן. שנאמר (דברים יא, יד) "ואספת דגנך" (ברכות לה ב)'. ועל זה אומרים חז"ל, מעטים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ועלתה בידם.

בפרשת השבוע מתארת לנו התורה שני מצבים, מצב של: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב".
מצב שני של: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם, וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם ...וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק, כֹּחֲכֶם, וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת-יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ, לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ ...וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב, נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית..."

והמצבים האלו תלויים ב:  "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" - אם תשמרו את המצוות, אם תהיו עמלים בתורה (רש"י). או חלילה: "וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ..." – אם לא תהיו עמלים בתורה, ולא תקיימו ותשמרו את המצוות (רש"י).

יש עשייה ויש עשייה. יש שבנו את הארץ וישבו אותה, סללו כבישים והקימו מפעלים.

ויש את אלו שמקיימים אותנו בארצנו. אלו העמלים בתורה –המעטים שעשו כרבי שמעון בר יוחאי. שומרי התורה והמצוות. אותן אימהות שמגדלות את בניהם להיות מאותם מעטים.
אותן סבתות שלא שמענו עליהם דברים גדולים אבל הן עשו את הדבר הגדול ביותר, השאירו אחריהן דורות של בני עליה.