פרשת קדושים – מחשבות בעקבות יום הזכרון לקדושי השואה

 

נכון שלא מספידים בחודש ניסן ולכן אנחנו מתנגדים לקביעת יום הזכרון לקדושי השואה בתאריך בו קבעו אותו. נכון שאנחנו לא מסכימים עם קביעת היום הזה דווקא ביום פרוץ מרד גטו ורשה, וקביעתו כיום זכרון לשואה ולגבורה. ונכון גם ששזירת יום זה כתהליך אחד עם יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות תוך הדגשת לעולם לא עוד, היא כהכרזת כוחי ועוצם ידי.

אבל להתעלם מהיום הזה אי אפשר. שהרי זכרון השואה טבוע בדמנו וכשמשהו מזכיר לנו אז אנחנו נזכרים במלוא העוצמה.

הייתי ביום שישי האחרון ביד ושם עם אשתי ובנותי שיחיו. קשה לעכל את גודל הזוועה. וששה מליון (יש אומרים קרוב לשבעה) יהודים הרוגים, זה לא משהו שנתפס, גם לא ברגש. אבל כשאתה נחשף לסיפורים אישיים של כאלו ששרדו ושל אלו שלא שרדו, אתה לא יוצא אותו דבר. ובדרך חזרה חשבתי עם הילדים, איך שורדים?

נזכרתי במעשה ששמעתי מהאדמו"ר מצאנז ששיכל אשה ואחד עשר ילדים בשואה והתחיל אחריה הכל מחדש – משפחה, חסידות, בית חולים, מוסדות, תכניות לימוד לאברכים ובחורים. אמר לו יהודי שנתברך ממנו שהוא יעשה כל מה שהוא יכל בשביל הרבי. אמר לו הרבי, אל תבטיח דבר שלא תעמוד בו. ולתמיהתו, הוסיף, הנאצים לימדו אותי שאין לנו מושג כמה כוחות באמת יש לנו ועד כמה אנחנו לא משתמשים אפ' בחלק קטן מהם. הייתי בחור חלוש מאד כשהתחתנתי - אמר הרבי – ואם השנים המצב לא השתפר. אך בימי השואה הנאצים יימח שמם לימדו אותי כמה כח יש לאותו אדם חלוש.

ומכן עברנו לדבר על כוחות הנפש שהתגלו בשואה. על שאלות שהונחו לפתחיהן של רבנים בגטאות ובמחנות ונכתבו לדורות בספרי שו"תים מאותה תקופה.

על אותו נער שבא לרב לבקש על חייו של מוישל'ה - המתמיד של הישיבה - שנבחר באקציה להשלח להשמדה. ושאל הנער את הרב, האם יוכל לפדות אותו, למרות שעל ידי כך ייתפס מישהו אחר. ואמר לו הרב שאסור לו. אז ביקש הנער היתר למסור את עצמו במקום מוישל'ה, אבל גם לזה לא הסכים הרב.

או אותו אבא שיכל לפדות את בנו שניתפס, אבל אם הרב לא יפסוק לו שמותר הוא לא יפדה. והרב לא מסכים לפסוק להיתר, אז הוא לא פדה וראה את בנו נלקח לרכבת  שתוביל אותו לדרך ללא חזרה.

ונזכרנו בסיפורו המרטיט של ר' דוד זרצקי על אותו בחור ישיבה שנמצא במחנה ריכוז והרעב מצייר מול עיניו לחם. כל מה שהוא יכל לחשוב עליו זה חתיכת לחם. ובלילה הוא רואה את חברו  מטמין חתיכת לחם ליד ראשו. וכל הצריף בו הוא נמצא מסתובב סביבו – לחם!!! הוא קם בחשכת הלילה לוקח את חתיכת הלחם ומטמין מתחת לראשו של חבירו, ובבוקר הוא מסביר לבחור האחראי על הצריף, שהוא היה חייב לזרוק את הלחם בפניו של השטן הוא היצה"ר.

קיבלנו הבנה חדשה במושג קדושי השואה.

וזה מתקשר לי למילים בהם פותחת פרשת השבוע: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת עליהם קדושים תהיו...".

אם הרמב"ן מבאר על פי המכילתא: פרושים תהיו. תמעטו בשתית יין – אף שהוא מותר לכם, תפרישו עצמכם מן הטומאה – אף שאינה אסורה אליכם. תשמרו פיכם מלהתגאל באכילה גסה – של מאכלים המותרים. ומסיים: 'עיקר הכתוב בכיוצא בזה, יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים'. במילים אחרות, לא לעשות כל מה שרוצים ולא לרצות כל מה שרואים, גם אם זה מותר.

הרי שבערב שבת קיבלנו מושגים חדשים של קדושים תהיו. לא ויתור על מותרות וכיעורים. ויתור על חיים. למה? כדי לעשות רצון אבינו שבשמים, כדי לקדש את שמו יתברך בעולם. "קדושים תהיו, כי קדוש אני...".

סבי זצ"ל וסבתי עליה השלום, לא עברו את מאורעות השואה, הם כבר היו בארץ ישראל. סבא זצ"ל למד בישיבת נוברדוק בביאליסטוק, וכשהגיעו סרטיפיקטים (אשרות עליה לא"י) לישיבה ערכו הגרלה, וסבי לא זכה. אחד הבחורים, הוריו לא הסכימו שיעלה והנהלת הישיבה החליטה לתת את הסרטיפיקט לסבי שהיה חלוש וחולני.

סבתי ע"ה גדלה בבית מסודר כלכלית בפולין. היא הודיעה למשפחתה שהיא עולה לארץ ישראל במסגרת הכשרה של אגודת ישראל. הוריה ניסו לשכנע את ביתם הצעירה להימנע מהעליה ולהישאר עם משפחתה בפולין. לאחד הדודים היו בניני משרדים בעיר בה גרו, והא רצה לתת לה אחד הבניינים, העיקר שתשאר שם ולא תעלה לארץ. היא השאירה הכל שם ועלתה.  

הם נשארו יחידים מכל משפחותיהם. כולם נשארו שם. אבי שיחיה לא ידע מה זה דודים ובני דודים. המשפחה הכי קרובה שהייתה לו, היו חבריהם הטובים של סבא וסבתא.

הקב"ה סימן אותם, שלף אותם והניח אותם בא"י.

סבתי מצד אימי, שרדה את אושוויץ. שרדה את הסלקציה של מנגלה. ראתה את הוריה נלקחים למשרפות, השאירה שם את ארוסה ועוד חלק ממשפחתה, ונשארה בחיים.

אנחנו לא יודעים לַמה הקב"ה השאיר אותם. אנחנו כן יודעים לְמה הקב"ה השאיר אותם. הוא השאיר אותם כדי להיות שותפים בהקמתו מחדש של עם ישראל מתוך ההריסות. להקים משפחות של יהודים אוהבי ה', להיות חלק מהנצחון על הצורר. אנחנו - הילדים הנכדים, הנינים - אנחנו המטרה של הישארותם בחיים. והקב"ה השאיר אותם להיות מורי דרך לדורות אחריהם.

סבא שלא עניין אותו עוה"ז, כפשוטו. הדבר היחיד שעניין אותו זה התורה, רבותיו והצאצאים. כל שיחו ושיגו היו בדברים האלו. אלו הזכרונות שלי ממנו, סבא שלומד בבית, כותב את חידושי רבותיו ממחברות שכתב בישיבה. לומד עם תלמידים בבית הכנסת. מספר על רבותיו, ביקורים אצל רבו הסטייפלער ואצל תלמידו הגדול ר' חיים.

סבתא חלוצה, 'ציונית', שהייתה אמורה להיות פמיניסטית, אולי, אם הייתה חושבת על עצמה, אבל ויתרה על הכל כדי להיות עזר לבעלה. מנדודיהם לכפר אתא הרחוקה, עד סוף ימיו של סבי ע"ה.

סבתא (בבי), אשה חזקה, שעברה את אושוויץ, איבדה שם את ארוסה, התאלמנה פעמיים, ונשארה יהודייה הונגריה מטופחת, שמחה וחזקה באמונתה. שלא הייתה צריכה לעצמה כלום, רק בשביל הנכדים. שדאגה תמיד שנלמד, שנגיד דברי תורה בשולחן, שנשיר זמירות שבת, שנתלבש כמו יהודים, ושנהיה כמו חסידים.

למה הם נשארו? בשבילנו. כדי שאנחנו נלמד את מורשתם ונלך בדרכם. כי אם אנחנו לא הולכים בדרכם, אז למה באמת דווקא הם נשארו?!