דברים לסיום מסכת חגיגה וסדר מועד- ואיך שוב מתקשר הדף יומי לימי ומועדי השנה

מסכת חגיגה מסיימת את סדר מועד, ובמילים ספורות הנמצאים בשני הדפים האחרונים של המסכת, מסכמת הגמ' את כל עניין המועדים.

 בדף יז מביאה הגמ' פסוק מנבואת יחזקאל על בניית בית המקדש. "המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" ושואלת הגמ', הרי הפסוק הזה מדבר על שולחן לחם הפנים, אז למה קורא לו הנביא מזבח? עונה הגמ', רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ומפרש רש"י: בהכנסת אורחים.

תוס' מפרש: דגדול כח הלגימה – סעודה – כמו שאומרת הגמ' בהגדת חלק (סנהדרין דף קג.) ומה אומרת שם הגמ'? גם כאן דברי רבי יוחנן, 'גדולה לגימה... שמקרבת את הרחוקים'. מאיפה אנחנו יודעים? מיתרו שבשכר שאמר לבנותיו "קראן לו ויאכל לחם", זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית.

המהרש"א (מנחות צז) מביא דבר נוסף שבגינו שולחן מכפר כמזבח, משום שאומרים עליו דברי תורה. ומדייק דבריו מהמשנה באבות (פרק ג' משנה ג) שאומרת, שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. הרי שדברי תורה מחשיבים את השולחן כשולחן – מזבח – שלפני ה'.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נזהרים מאד  - כהנים אוכלי תרומה וקודשים - מטומאה ומקפידים על טהרות. היו גם ישראלים שקיבלו עליהם לאכול חולין בטהרה. והם נקראו 'חברים'. עמי ארצות – אלו שאינם חברים – נחשבים כלפי אותם השומרים טהרה, כטמאים לכל דבריהם, ונזהרו מאד ממגעם. אבל בחגים כשעולים כל ישראל לרגל לירושלים החשיבו גם את עמי הארצות כחברים – כשומרי טהרה. ודורשת הגמ' (כו.) את נאמנותם של עמי ארצות על טהרתם וטהרת כליהם ברגל מהפסוק שנאמר במעשה פילגש בגבעה, "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ' יא), הכתוב עשאן כולן חברים. ומכאן לכל מקום שנאספים כל ישראל - כגון ברגל בירושלים – כולם חברים. פשט הפסוק כולם חברים בהסכמה ובעצה אחת (רש"י ומצודות על הפסוק) ובכל אופן דרשה זאת הגמ' על חברים לעניין טהרה.

המהר"ץ חיות מביא את דברי הירושלמי (חגיגה פרק חומר בקודש) על הפסוק בתהילים (קכב ג) "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". אומר הירושלמי, 'שהכל נעשו חברים בשעת הרגל'. ובמסכת בבא קמא דרשו עיר שמחברת את ישראל זה לזה. וכדי לחבר את שני העניינים מביא המהר"ץ חיות את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מג) [1]

נכון, אומר המהר"ץ חיות, שחכמים עשו את כל ישראל חברים לעניין טהרה, אבל למה? מה המטרה מה העיקר, חיבור לבבות ישראל זה לזה, ובמה? בתורה.

לא נתנו שבתות ומועדים לישראל אלא בשביל שיעסקו בתורה (ירושלמי שבת ט' ג'). נכון יש מצוה להתענג בשבת במאכל ובמשתה, יש גם עניין של שינה בשבת תענוג. יש מצוה לשמוח בימים טובים במאכל ובמשתה – בבשר ויין, לקרב את הלבבות של עם ישראל ובטח במשפחה. אבל עדיין 'לא נתנו שבתות ומועדים לישראל, אלא כדי לעסוק בהם בתורה'.

ושוב אנחנו רואים איך הדף היומי מסתדר עם ימי ומועדי השנה. מה הם כל מצוות הפורים? משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים, ומשתה ושמחה. הכל לקיבוץ וקירוב הלבבות.

ואם ניקח את זה עוד קצת הלאה נראה שזה גם מתחבר לפרשת השבוע הפותחת את ספר ויקרא ספר הקרבנות. קרבן מלשון קורבה כמו שאומר הרש"ר הירש. מטרת הקרבנות היא יצירת קירבה בין מביא הקרבן לקב"ה. קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא.

ואולי יש כאן טעם למשנכנס אדר מרבים בשמחה. כדי לעשות את יום הפורים יום קיבוץ וקירוב הלבבות, צריך הרבה שמחה בלב, שמחה אמיתית.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. איך מרבים? ראיתי בשם ר' חיים קנייבסקי, שישתה קצת יין בכל יום מר"ח אדר. <במאמר המוסגר, הסתפקתי אם צריך להיות מוסיף והלוך, אלא שאז יגיע לעד דלא ידע, הרבה לפני פורים.>  יש כאלה שיגידו תשמע מוזיקה שמחה. ואני אומר לא משנה איך, העיקר שתרבה בשמחה, תרבה במה שמשמח אותך. אבל על דרך אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה, אפשר לומר: אמור לי מה משמח אותך ואומר לך מה אתה.

לשון הגמ' בתענית (כט א) 'כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. כשם שמשנכנס אב ככל שמתקרב תשעה באב מוסיפים במיעוט השמחה, קודם אסורים בתספורת ובשמיעת מוזיקה, אח"כ באכילת בשר ויין ובתשעה באב עצמו אסורים גם בלימוד תורה. כך משנכנס אדר מוסיפים והולכים בשמחה. קודם מוזיקה, אח"כ בשר ויין ועל כולם לימוד התורה.

---

[1] 'אבל ימים טובים המה כולם לשמחה ולקיבוץ שיש בהם הנאה שבני אדם צריכים עליהם ויש בהן תועלת בעניין האהבה שצריכה שתהיה בין בני אדם... אבל תועלת ימים טובים ידוע למה שיגיע לאדם תועלת מן הקיבוץ ההוא והתחדש התורה בהפעולות ההוא... והיה עיקר הסיבה לעליית הרגל משום לחבר את לבות ישראל זה לזה. אבל עדיין לא תושג המטרה אם לא יהיו נאמנים זה לזה לטהרות. וראו חז"ל עצות מרחוק להשבית המונע שלא יבא השטן וירקד ביניהם בימים הקדושים הללו לגרום שנאה ופירוד הלבבות. ועשו כל ישראל חברים ברגל. ואף עמי הארץ נאמנים על יינם ועל שמנם. ומפני זה הרשות לחבר ועם הארץ לאכול יחד לחם, ולהיות יחד בסעודת מרעים, ועל זה תגדל האהבה ויתחברו הלבבות זה לזה'.