לסיום מסכת מועד קטן - על הקשר בין חול המועד לאבלות

 

מסכת מועד קטן מתחילה בהלכות חול המועד ומסיימת בהלכות אבלות. הרבה הלכות משותפות לשני זמנים הופכיים אלו.

בדף האחרון של המסכת אומרת הגמ': א"ר חנינא, קשה יציאת נשמה מן הגוף כציפורי בפי הושט. רבי יוחנן אמר, כפטירי בפי הושט. מפרש רש"י: כציפורי - כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מפי התורן. כפטירי – שקושרין שתי ספינות ביחד. פירוש קשר יותר עבה. ואומר המהרש"א, שזה בכל אדם, אבל הצדיקים ראינו לעיל כריבדא דכוסילתא וכמשחל ביניתא מחלבא. ואומר הרב דסלר (מכתב מאליהו ג 29) שכל אדם שפרידתם מהעולם הזה ועניניו, הוא צער להם, יציאת הנשמה בקושי גדול, כי לא רוצה לעזוב. אבל הצדיקים כל תאוותם וחפצם בחיים הנצחיים, לכן אין להם קושי בפרידה זו. ר' שלמה ברעוודא היה מרבה לדבר על ההתקשרות לתענוגות העולם הזה.

הגמ' במגילה כ"ד: אומרת תפילין מרובעות הלמ"מ. הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצוק"ל היה רגיל בפיו דברי הירושלמי (מובאים  בר"ן) "אין מרובע בבריות". ללמדך שבעניני העוה"ז צריך לעגל פינות, אבל ברוחניות ההפך, הכל צריך להיות בדיוק. המזבח מרובע ונפסל בחגירת הציפורן, וכן התפילין, וסכין שחיטה וכדומה. והיה מברך נער בר מצוה, שיהיה מרובע ברוחניות ועגול בגשמיות...

שלמה המלך החכם מכל האדם אומר: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל ליבו (קהלת ז' ב'). ומבאר רבי מאיר (בדף כח ב) את דברי הפסוק: דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה וכו'. מפרש רש"י מי שיספיד את המת, גם אותו יספידו. ומי שיקבור את המת, גם אותו יקברו. הריטב"א מביא ביאור נוסף: מי שבשעת קבורה יחשוב שגם אותו יקברו, ובשעת הספד יחשוב שגם אותו יספידו, הרי ישגיח על עצמו ויתקן מעשיו. "והחי יתן אל ליבו". למה? "באשר הוא סוף כל האדם". כולם ימותו, רק צריך להתבונן. צריך רק לתת אל הלב.

המסכת מתחילה כמו שאמרנו בהלכות חול המועד, מה מותר ומה אסור לעשות בחול המועד. המאירי מביא מהירושלמי יסוד חשוב מאד: 'אמר רבי בון, אילו היו חברי נמנים עמי, הייתי מתיר מלאכה במועד. כלום תקנו את המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה, והללו אוכלים ושותים והולכים ופוחזים'. חז"ל אסרו מלאכה בחלו המועד. תתבונן למה אסרו מלאכה, מה המטרה, מהו חול המועד. הירושלמי בשבת (טו יג): לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהן בתורה. רק תתבונן.

סיימנו מסכת מועד קטן ומיד מתחילים מסכת חגיגה שפותחת במצות ראיה. שמעתי רעיון נפלא. שלוש פעמים בשנה אנחנו עולים לרגל – ובעוונותינו אין לנו בית מקדש, אבל אנחנו חוגגים את החגים – וברגל יש מצוות ראיה, אנחנו באים להיראות לפני ה'. אם בן אדם יחשוב קצת על זה שהוא הולך להיראות לפני ה' הבוחן כליות ולב וחופש כל חדרי בטן, הרי שהיה כל ימיו בתשובה.

רק צריך להתבונן.