איפה אני מוצא את עצמי בתוך כל הבלגן מסביב - הרהורים בפרשת וארא

 

עשר מכות מקבל פרעה מהקב"ה. עשר מכות נוראיות שפוגעות בכל מצרים, והוא מקשה את ליבו ולא שולח את בני ישראל עד המכה האחרונה.

מילא מהמכה השישית מכת שחין נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" - ראה בהרחבה ברמב"ן על דברי ה' אל משה ואני אקשה את לב פרעה (פרק ו פסוק ג'). אבל חמש המכות הראשונות, איך הקשה את ליבו? מה הוא חשב?

והוא עוד אומר למשה כבר במכה השניה, מכת צפרדע: "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, ואשלחה את העם ויזבחו לה' ". אבל ההבטחה הזו מחזיקה מעמד עד ש- "וירא פרעה כי הייתה הרווחה". ומיד "והכבד את ליבו ולא שמע עליהם".

ואני מתבונן ואומר לעצמי, אנחנו לא ככה? אני לא ככה? הרי עם קצת התבוננות בסובב אותנו, היינו צריכים להשתנות ולהשתפר כל יום. ואם אנחנו רואים ושומעים ולא עושים עם זה כלום, זה רק בגלל שאנחנו מכבידים את לבנו ולא רוצים לקשר את הדברים אלינו. אנחנו ידועים למצוא הרבה נקודות הטעונות שיפור, אבל בתנאי שהם לא קשורות אלינו. נקודה שבה אני צריך להשתפר, אותה אני לא אראה, או אתעלם. הכבדת הלב.

וכבר עמד האור החיים הקדוש בפרשתנו, על כך שבחלק מהמכות פרעה מבקש ממשה ואהרון שיתפללו לה' שיסיר את המכה. ובחלק מהמכות נאמר שפרעה שב לביתו בלי בקשת תפילה. ואומר האור החיים, שההבדל הוא, האם פרעה עצמו נפגע מהמכה או לא. במקומות בהם היה סכנה לחייו - כמו ערוב וברד, או אפי' אם לא הייתה סכנת חיים, אבל הייתה פגיעה בגופו של פרעה - כגון בצפרדעים ובשחין, אז ביקש שיתפללו. בשאר המכות, לא ביקש.

במכות שלא נגעו לגופו, היה רק הכבדת הלב. כדי לא לעשות את מה שהוא מבין שהוא צריך לעשות – לשלוח את בנ"י – אבל מאד לא רוצה.

ובמה שנוגע ישירות אליו, הייתה גם בקשת תפילה, שאחריה שוב באה הכבדת הלב.

ומה אתנו? כשקורים חלילה דברים שפוגעים בנו, בגופנו במשפחתנו, אנחנו מתעוררים ומתפללים ומבטיחים שינוי. ומה קורה כשהייתה הרווחה? אנחנו זוכרים את ההבטחות?

שום דבר לא מביא את האדם לקרבת אלוקים כמו צרות שנופלות עליו. כי לזה הם נועדו. אבל החכמה היא להישאר קרובים. ובשביל צריך הרבה עבודה.  

היו לי בעבר שיחות רבות עם חבר ששנים לא היו לו ילדים. לאחר שנולדו בנותיו המתוקות, אמר לי פעם, אני מתגעגע לתקופה ההיא. אני מתגעגע לקרבת ה' שהיית לי אז. וזה ממש ככה. לא מתגעגעים לתקופה הקשה, אבל כן מתגעגעים (מי שזכה) לקרבת ה' שהייתה.

זכורני שחתנה של בת דודתי – אוריה שטיין – אמר שהכי קשה זה לשמור את קרבת האלוקים שהייתה בתחילת מחלתו. יושב לא גידול בראש ומתרגלים אליו. מתרגלים לנוכחותו. הוא כבר לא כזה מאיים כמו שהיה, למרות שיודעים שבכל רגע הוא יכל להתפרץ. היה לו חברותא מבית החולים, שהיו עוסקים בדיוק בנקודה הזו – לשמר את קרבת האלוקים. לא להתרגל.  

אנחנו מוקפים בצרות, הן של הכלל הן של פרטים. ממשלה רעה שזוממת להחריב את היהדות ואת החרדים לדבר ה'. מחלות, טרגדיות, ומה לא. אם זה יותר קרוב אלינו ואם זה רחוק. שנדע לא להכביד את הלב, ולמצוא בכל דבר איך זה נוגע אלי, מה זה אומר לי. לא מה זה אומר לחבר שלי. לא מה זה אומר לכלל הציבור. מה אני צריך לעשות. מה אני צריך ללמוד מזה. מה אני צריך ויכול לשנות ולשפר ולתקן. וככל שנעשה את זה כשזה רחוק, לא נצטרך לעשות את זה מקרוב.

ובמאמר המוסגר אפשר להגיע לקרבת ה' גם מתוך שמחות. גם מתוך שפע טובה שהקב"ה משפיע עלינו. אבל את זה הרבה יותר קשה לשמר. צריך הרבה יותר מאמץ ועבודה כדי לזכור את שפע הטובה.