ודברת בם - מפרשת ואתחנן ל- 'חג האהבה'

 

כרגיל החגים היהודיים נלקחים והופכים למשהו פולקלורי, עם מנהגים צבעוניים יפים ומהנים, עם קשר ובלי קשר למהותו האמיתית של החג ולפעמים אפי' סילוף גמור.

הרבה שירים נכתבו על היום הזה – ט"ו באב - שכולם סובבים סביב מה שמספרים לנו חז"ל (תענית כו: לא.) על בנות ישראל שהיו יוצאות בט"ו באב וחולות (מחוללות) בכרמים ובחורים שמחפשים שידוך, יוצאים לשם, והבנות אומרות: בחור שא עיניך, אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא למשפחה, אין אישה אלא לבנים וכו'.

ופה הידע נעצר. לא ממשיכים הלאה. או יותר נכון לא חוזרים מעט אחורה, להבין מה הסיבה לחג הזה?! למה אומרים חז"ל על היום הזה "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכחמישה עשר באב"?! למה דוקא ביום זה יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים.

פרשת השבוע "ואתחנן" נקראת כל שנה בין תשעה באב לט"ו באב, והשנה בט"ו באב עצמו.

"ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז) ומבאר רש"י: 'ודברת בם, שלא יהיה עיקר דיבורך אלא בם, עשם עיקר ועל תעשם טפל'. על מה מדברת כאן התורה בפרשה אותה אנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בקריאת שמע? על לימוד התורה. לא לימוד המצוות – זה נאמר בפרשה השניה של ק"ש, והיה אם שמוע. אלא תלמוד תורה. ואיפה אנחנו אומרים את זה? בפרשת "ואהבת את ה' אלוקיך" שנכתבה מיד אחרי מתן תורה. ומהי האהבה? "והיו הדברים האלה..." שמתוך כך אתה מכיר בקב"ה ומדבק בדרכיו (רש"י). הדרך לאהוב את הקב"ה, הדרך לידבק בו היא לימוד התורה.

רב יוסף אמר על יום מתן תורה, 'אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא'. הוא לא אמר כמה בני אדם יש בשוק. אמר כמה יוסף - יהודים טובים כמוהו – יש בשוק. אבל הם לא רב יוסף. ואם לא אותו יום של קבלת התורה, גם הוא היה כאותם יהודים ולא היה רב יוסף. לא היה לו את הקשר המיוחד והדבקות המיוחדת בקב"ה.

ונחזור לט"ו באב. למה לא היו ימים טובים לישראל כיום הזה? למה בנות ישראל דוקא ביום זה יוצאות ומחוללות בכרמים? אומרים לנו חז"ל (באותו מקום בגמ') שביום זה פסקו מלכרות עצים למערכה. למה? כי תשש כוחה של חמה והעצים כבר לא מספיק יבשים. ו....? אז מה השמחה הגדולה?

נמשיך הלאה. מה עשו אותם חוטבי עצים כשנסתיימה מלאכתן? אומרים חז"ל מכאן ואילך מוסיפין מהלילה על היום בלימוד התורה. היו כמה עשרות או מאות אנשים בעם ישראל שהיו כורתים עצים למזבח. וביום זה שפסקו ממלאכתם, הלכו לבית המדרש ללמוד תורה. פתחו כולל בעלי בתים. ועל זה השמחה הגדולה. של מי? של  בנות ישראל!

כי בנות ישראל הבינו את המשמעות של עוד יהודים שלומדים תורה. הם מבינות את השפעת לימוד התורה, לא רק לאותם הלומדים, אלא לכל כלל ישראל. הם מרגישות את התגברות האהבה בין כנסת ישראל לאהובה.

אכן ט"ו באב הוא חג האהבה! אבל איזו אהבה? האהבה הנצחית בין כנסת ישראל לקב"ה.

ודווקא בימים אלו ימי פגרת בין הזמנים בהם פוחת קול התורה בישיבות ובכוללים, מזכירות לנו בנות ישראל ביום הזה, עד כמה חובה עלינו ביתר שאת "לדבר בם" - שיהיה עיקר דיבורנו בם.

וכשקמים עלינו אנשי זדון שמנסים להשכיח את התורה מעם ישראל, ולבטל אברכי כולל מלימודם. ואיך? על ידי פגיעה בנשותיהם המפרנסות את משפחותיהן. קמות אותן בנות ישראל ומחוללות בכרמים, וקוראות אשרינו שזכינו ובעלינו מיושבי בית המדרש אשרינו שאנו אוהביו ואהוביו של הקב"ה.

חג אהבה שמח.