על מה נגזרה גזירה על כפר אתא, ומה ביטל את הגזירה - לפרשת פנחס

 

דברים שנכתבו לפני שנה ואקטואליים מאד להיום. עם תוספת דברים שנודעו לי רק השבוע.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.

עם ישראל עמד במצב הקשה ביותר שלו מאז היותו לעם. אם לא מעשהו של פנחס, נגזרה ח"ו כליה על כלל ישראל. "ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". הרב פינקוס מבאר את עניין החֵמה והסרת החֵמה בכך שמעשהו של זמרי היה בגידה נוראה בקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה, בקשר של בין אשה לבעלה. ופנחס בקנאתו, גילה שהאהבה עדיין קיימת, שהקשר לא הופר, ובכך השיב את חמתו (תפארת שמשון על הפרשה – עיי"ש באריכות).

סבי - רבי יעקב ישראל פינקלשטיין זצ"ל, היה האדם הכי שקט ורגוע שהכרתי. מימי לא שמעתי אותו מרים את קולו. גם לא כשאני ואחי – ילדים שובבים בני שבע וארבע – היינו אצלם שלושה שבועות שלמים בביתם בכפר אתא - עם כל המשמעות של ילדים שובבים אצל סבא וסבתא בלי ההורים.

פעמיים סבי הרים את קולו. אני עוד לא נולדתי, אבל גדלתי על הסיפורים האלו.

סבי למד בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, וכשעלה לארץ בבני ברק אצל הסטייפלר. בנובהרדוק היו שתי אסכולות, האסכולה המוסרניקית והאסכולה התורנית (למדנית). הישיבה בבני ברק היתה של האסכולה התורנית. הייתה ישיבה נוספת בתל אביב בראשות ר' הלל ויטקין והיא הייתה מהאסכולה המוסרניקית. באלול הישיבה מת"א הייתה מצטרפת לישיבה בבני ברק. בחודש אלול היה נהוג בישיבות נובהרדוק שהבעל תפילה של מעריב, קורא בציבור אורחות חיים להרא"ש. לסטייפלר - ראש הישיבה – היה יארצייט באלול והוא התפלל מעריב לפני העמוד ולאחר מכן, רצה לקרוא את האורחות חיים. אחד הבחורים המוסרניקים (מת"א) התנגד לכך שראש הישיבה – הסטייפלר – יאמר את האורחות חיים. הוא לא מספיק מוסרניק. זו הייתה הפעם הראשונה שסבי ע"ה הרים את קולו – ולפי המסופר הרים את קולו מאד! הסוף היה שהסטייפלר אמר את האורחות חיים. סבי הרגיש לא טוב עם ה"התפרצות" שלו, אבל קיבל על כך הסכמה מהחזו"א שעשה טוב ונכון.

הפעם השנייה. בהיותו כבר בכפר אתא – החזו"א שלח אותו לשם להיות לעזר למרא דאתרא הרב מנדלסון (בהמשך - רבה של קוממיות). בבית הכנסת הגדול היו אומרים הלל ביום העצמאות בברכה. הרב מנדלסון שינה ממנהגו, והתפלל ביום זה בבית הכנסת של חסידי גור. המעשה עורר סערה שהגיע עד זריקת אבנים לביתו של הרב. בשבת שלאחר מכן, עלה הרב לדרוש בבית הכנסת כמדי שבת, אך אחד מראשי הקהל פער את פיו נגד הרב שלא אומר הלל ביום העצמאות ולא נתן לו לדרוש. סבי לא היה באותה שבת. במהלך השבוע כשפגש באותו אדם שדיבר נגד הרב מנדלסון. הרים עליו סבי את קולו ברחוב, ואפי' ככר לחם הייתה מעורבת בתקרית (יש מחלוקת מי היכה את מי). בשבת שלאחר מכן, אותו אדם עלה לנאום בבית הכנסת אחר קריאת התורה, וסבי צעק עליו ואני מצטט מכתביו "צעקתי עליו, רד מכאן, איך העזת להתבטא נגד הרב בחוצפה כזו ואתה עוד עולה לדרוש?! נעשה רעש גדול בבית הכנסת, רובם היו נגדי, ואני מרב עוגמת נפש והתרגזות, התחלתי להרגיש רע מאד. הקאתי והלכתי הביתה, חליתי ושכבתי כל היום במיטה.... כעבור שבוע בערך באתי להחזון-איש. כשנכנסתי, הוא קפץ מהמיטה, חיבק אותי בזרועי והתחיל לטייל אתי בחדרו ואמר לי בזה"ל: גזירה מרה ואכזרית הייתה תלויה על כפר-עטא... ואתה במה שמחית בטלת את רוע הגזירה שעל כפר-עטא." 

סבי זצ"ל אהב את התורה ולומדיה! אהב את רבותיו גדולי ישראל! וכשפגעו במי שהוא אוהב, הוא יצא מגדרו ועשה מעשה שהוא היפך המהות שלו. ואם תרצו זוהי אהבת ה' אמיתית.

והשיב את חמתי בקנאו את קנאתי.

בתקופה זו בה שנאת עמי ארצות ללומדי התורה מרימה ראש, אין זו שנאה לנו, זו שנאה למי שיוצר את הקשר החזק ביותר בין עם ישראל לקב"ה. זה שנאה לקב"ה, ואין לנו מושג מה קורה בשמיים.
אז אם תשאלו אותי אם אלו המוחים נגד הממשלה הרעה הזו לא מגזימים, אומר לכם, הלוואי והם עושים מספיק. כי אולי בזה הם מצילים אותנו.

ומה אנחנו יכולים לעשות?

הגמ' במסכת שבת (קיט ע"א) מספרת: "אמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא. מ"ט דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו". מר בר רב אשי לא היה דן תלמידי חכמים, כי היה אוהב אותם כמו את עצמו. וממילא לא יכל לדון אותם.

בשבת, לפני היקום פורקן לכל קהלא קדישא, אנחנו אומרים מי שברך מיוחד יקום פורקן למרנן ורבנן... לתלמידיהון ולכל תלמידי תלמידיהון ולכל מאן דעסקין באורייתא. למה? כי אנחנו אוהבים אותם, את תלמידי החכמים, את בחורי הישיבות והאברכים ואת כל העוסקים בתורה.

כנגד השנאה לתורה וללומדיה, אהבת התורה ולומדיה. אם אנחנו נרבה באהבת לומדי התורה - נרבה באהבת ה'. ואולי ירחם ה' אלינו ויסיר את חמתו מעל עם ישראל כולו.