הן עם לבדד ישכון - פרשת בלק

 

בלעם מגיע למואב, לקלל את ישראל, כדי שמואב יוכלו לנצחם ולהשמידם. וכבר בפעם הראשונה כשהוא עולה למקום משם יראה את קצה העם, במקום לקלל הוא אומר: "מה אקוב לא קבה א-ל מה אזעום לא זעם ה'". ולמה? "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

מפרש הרמב"ן, "מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו ואין גוי אחר שיחשב הוא אליו, כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחד. אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכן בטח בדד יעקב וישראל... הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמות נאים להם מאבותם.

ורש"י מוסיף, מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים - כצורים וכגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות".

בלעם לא היה טיפש. רשע כן! אבל טיפש, לא! הוא יודע שהקב"ה לא רוצה לקלל את עם ישראל. אז למה הוא מתעקש ללכת? הוא חושב שהקב"ה ישנה דעתו בדרך? אולי ימאס לו מהנודניק ויתן לו לקלל? בלעם מנסה למצוא איזו נקודה שבגינה יסכים הקב"ה לקללם. לשם כך הוא עולה אל ראש הגבעה כדי להשקיף ולמצוא אולי איזה פגם שיוכל להיתלות בו.

ולבסוף לא רק שלא מצא מה להזכיר בשביל הקללה אלא אפי' ברך. למה? כי לפתע הוא רואה את העם השוכן בדד ללא התערבות עם עמים אחרים ועם תרבויות אחרות. הוא רואה אותם שומרים על ייחודם כיעקב וכישראל, ממשיכים את דרכם ומסורתם של אבותיהם, וממילא, מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'. הוא לא מוצא נקודה על ידה יוכל לעורר את זעמו של הקב"ה ולקלל את עם ישראל.

וממה שמצא, אנחנו יכולים להבין מה חיפש. בדיוק את הנקודה הזו, לראות איפה הם לא שוכנים 'בדד', איפה הם מתחשבים בגויים ונחשבים עם הגויים. נקודה שאם רק ימצא ויזכיר אותה, הקב"ה יזעם ובלעם יוכל לקלל.

בלעם מלמד אותנו לדורות. מהי מעלתו ומהי חובתו של עם ישראל? להיות עם לבדד ישכון! לא להתערב עם הגויים אשר סביבו. וגם כאשר הוא נמצא בתוכם מכורח הגלות - "ובגויים לא יתחשב" - לא יתחשב בהם ולא יחשב עמהם. לא יתחשב בהם, שאנו לא נתחשב בהם כשנחיה את חיינו. ולא יחשב בהם, שכשרואים אותם, אנו לא שם!

בלעם דיבר על ה"בגויים" לא יתחשב, אבל אותו "בדד ישכון" שייך גם בתוך העם. כי גם בתוכנו יש מקומות שבהם אנו צריכים לאותה הנהגה של "לא יתחשב".

ואם נמשיך קצת הלאה לניסיונו השלישי של בלעם לקלל, מה שם הוא אומר? "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" - ראה שאין פתחיהן מכוונין זה מול זה (רש"י). אנו רגילים לפרש זאת על צניעות שראה בהם. אבל גם כאן אפשר לפרש, על ה"בדד". ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, שאינם חיים לפי השני ובשביל השני, אלא חיים לפי דרכם ודרך אבותם.

וקל מאד ליפול בזה, כי יש תמיד את הרצון למצוא חן, להיות כמו כולם, להראות שאני לא ממש שונה. למצוא את המשותף ולא את השונה, את המאחד ולא את המפריד. וכשמתקרבים, מושפעים!

אפשר לראות את זה אצל מי שמשנה מעמדו מבן ישיבה / אברך לאדם עובד. אפשר להגיע בקלות לאותה נקודה. לאן הוא משייך את עצמו עכשיו, אני כבר לא אברך! אני "בַעלֶבַת"! ואז הוא מתחשב בדעת בעלי בתים ונחשב עמהם.

ואת זה עלינו לקחת מברכתו של בלעם, לזכור את הצורים והגבעות מהם הגענו. לחזק את תחושת השייכות. את הגאווה על השייכות הזו לעם ישראל - בניהם של אבותינו ואימותינו. ואז לא תהיה לנו בעיה לשכון בדד ללא התחשבות בסובבים אותנו.

וזה לא חייב להיות התבודדות והסתגרות מהעולם, כמו שבשביל להתבודד לא צריך לצאת ליערות. אלא כמו שלימדונו רבותינו בעלי המוסר, ההתבודדות האמיתית היא בכל מקום בו אנו נמצאים. להיות מי שאנחנו בלי התייחסות לסובב אותנו. לחייך לכולם ובכל זאת להיות רחוקים. ולהכריז ברבים - בעצם הנהגותינו - מי אנחנו, מאין אנחנו ולאן אנו שייכים.