פרשת שלח - האריה והחגב

 

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.

ידועים דברי רבותינו ז"ל שכיוון שהיו כחגבים בעיני עצמם, לכן גם ההם ראו בהם חגבים.

ואני לא מבין, מדובר ב"ענקים". ענקים שגם הפירות שלהם ענקיים. שנים עשר אנשים (המרגלים) התחבאו בזג של ענב אחד. חגבים...? אני הייתי מדמה עצמי לנמלה.

אבל השאלה צועקת, כי נכון, עמדו מולם ענקים, אבל מול מי, מול גדולי עולם, נשיאי השבטים, מי שהיו נשיאים בדור דעה, קדושי עליון. אתם חגבים? אבל אם כך אתם מרגישים, גם הם ירגישו כך כלפיכם, כי כנראה אתם באמת חגבים.

אינני מתיימר לדבר חלילה או לנסות להבין את דור דעה, יוצאי מצרים, ובטח שלא את מנהיגיו. אבל התורה כותבת ועלינו ללמוד. לגבינו.

אם אני רואה בחור ישיבה או אברך מתבטל לפני טייס אל על יוצא חיל האוויר, כואב לי. אתה חגב? לא תראה את ההתבטלות הזו אצל פרופ' למשפטים, או ד"ר לרפואה. כי... אתה טייס? נעים מאד, אני פרופ'. ואם אני בסה"כ אברך, אז אני חגב. אבל אם אני בחור ישיבה – עם שמינית שבשמינית של גאווה, אז מי אתה? רופא? עו"ד? אני....!!! חברות שנפגשות אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, מתעדכנות. בעלה של זו איש עסקים, של זו עורך דין, של זו סוחר נדל"ן, ושל זו אברך. איך המנגינה שלה? מנגינה של גאווה, או צרצור של חגב.   

הגמרא ביומא (נד) מספרת שבחגים, כשהיו כל ישראל עולים לרגל, היו גוללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מחובקים, ואומרים להם, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת בעל ואשה. האהבה שהקב"ה אוהב אתכם, היא כאהבת איש לאשתו. ומיד קופצת השאלה, קודש הקדשים, שכשהיו צריכים לעשות בו תיקוני בדק הבית, היו משלשלים את הפועלים פנימה בארגזים כדי שלא יזונו עיניהם מן הקודש (מדות פרק ד' משנה ה'), וכאן פותחים ומראים לכל ישראל? אומר התפארת ישראל בפירושו למשנה שם, כדי שיראו הכרובים מחובקים ויבינו חיבתן למקום, התירו חכמים. אנחנו רואים כמה החשיבו חכמים את הצורך ברוממות, בהכרת ערך עצמנו. כמה חששו מלהיות "חגבים".

אני נתקל לאחרונה במיתוג גובר והולך של שיעורי דף יומי. לוגואים למיניהם, "משכימי הקום", "שיעור האריות", "אשמורת". זה מופיע בסטטוסים, בסטיקרים, מדבקות על מכוניות. עד שאתה מרגיש שאם אתה לא שם אתה לא קיים.

אני אישית לא מתחבר לדברים האלו, מי שרוצה ללמוד שיבא ללמוד. אבל כשאני קורא את הפסוק הזה, את דברי חז"ל האלו, אני מבין, שאם אנשים לא מעריכים את מה שהם, או את מה שהם עושים, אז הם חגבים. והמשמעות של זה היא אי יכולת לעמוד מול כל מה שהחברה והסביבה מציעה לנו. אברך שלא מעריך ומחשיב את לימודו בכולל, יפזול לחפש דברים אחרים שכן נראים חשובים בעיניו. בעל בית שלא מחשיב את הדף שהוא לומד כל יום, יתעניין בדברים אחרים שמושכים יותר את ליבו. אשה שלא מעריכה את הלימוד של בעלה, תחפש במקומות אחרים את מה שחסר לה.

ואם אנשים לא מרגישים ולא מבינים, אז נגרום להם להרגיש. להיות גאים, להיות מחוברים, להיות חלק ממשהו גדול. ואז אולי גם להבין. להבין שהם לא חגבים, הם ענקים.