פרשת במדבר - דגלי מדבר והדף היומי - גאוות יחידה
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו... סביב לאהל מועד
יחנו" (ב' ב'). מפרש רש"י "באותות, כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה
תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה... ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו".
אם נדמיין לנו תמונה של מחנה ישראל במדבר, הרי זה מזכיר מחנה צבא
המחולק ליחידות השונות, כל יחידה עם דגליה וצביעה השונים. למה הצבעים השונים? כדי
שכל אחד יכיר את דגלו.
ואין הכוונה כאן להכרה כדי שלא יטעה בדרך, הכוונה כאן להכרת מקומו,
הכרת המשפחה אליה הוא שייך, הכרת השבט אליו הוא שייך. בני ישראל קיבלו את התורה,
הקב"ה משרה את שכינתו בתוכם, אך לפניהם דרך ארוכה מלאה בנסיונות. הקב"ה
נותן להם משהו שייתן להם כח וחיזוק נוסף לעמוד באותם נסיונות, והדבר הזה הוא שייכות
שהיא מהות. כשיעקב בירך את בניו, נתייחד כל אחד מהשבטים בברכה המיוחדת לו, ולבסוף
כללם בברכה אחת לכולם. כי המטרה היא אותה מטרה, ולשם עם ישראל יגיע כאחד. אך הדרך
שונה לכל אחד מהבנים – השבטים וכל אחד עם תכונותיו ודרכו. המג"א (או"ח
סח) מביא את דברי האר"י ז"ל שאפי' נוסח תפילה שונה היה לכל שבט. "כי
י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד". חילק
הקב"ה את השבטים לדגלים עם מפות וצבעים שונים כדי שכל אחד יכיר את דגלו. כל
אחד ידע לאן הוא שייך ומי ומה הוא.
אנו, אין לנו דגלים. אז מה כן יש לנו?
לשבט לוי לא היה דגל במדבר. אבל כן הייתה ביניהם חלוקה שקבעה גם את
מקום מושבם וחנייתם. החלוקה לפי תפקידם. מניין בני לוי שונה ממניין בני ישראל. במניין
בנ"י נמנו השבטים ואח"כ מניין נוסף לדגלים. מניין בני לוי מניין אחד בו
נקבע מקום חנייתם ותפקידם. כי כשהקב"ה לקח את בני לוי מתוך בני ישראל תחת
הבכורים, הוא נתן להם תפקיד, לשמור את משמרת המשכן ומשמרת בני ישראל. וכשאתה שואל
בן לוי מיהו? אז הוא בן גרשון עם תפקיד זה וזה. הוא בן קהת עם התפקיד שלו. בן מררי
עם התפקיד שלו. זה המהות שלו.
כשאני פוגש אדם שאני לא מכיר ומתעניין קצת מיהו ושואל אותו מי או מה אתה
והוא יאמר לי אני עו"ד פלוני, או יאמר לי אני ד"ר פלוני. זה מגוחך. כי
לא שאלתי מה אתה עושה. שאלתי מי/מה אתה. אבל כשאני שואל בחור ישיבה מי ומה אתה, אם
הוא יאמר לי בחור ישיבה ואפי' מישיבה פלונית, זה מה שהוא. זה המהות שלו. כשאברך
כולל יציג את עצמו כאברך כולל, זה לא מה הוא עושה, זה מה שהוא. זה המהות שלו.
ואם תרצו יש כאן נקודה נוספת של גאוות יחידה. אני בחור ישיבה. אני
אברך כולל.
אני לא יודע אם גם על זה חשב רבי מאיר שפירא כשהגה את רעיון הדף
היומי. אבל ברור שזה מה שקורה בפועל. מי שלומד דף יומי. מי שמחובר לדבר הגדול הזה.
זה לא מה שהוא עושה, זה מה שהוא – יהודי של דף יומי. יהודי של גמרא. יהודי שמחובר
ליחידה המובחרת הזו של לומדי התורה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה