פרשת אמור - על מה הכהנים מוכנים לעשות כדי להתקרב לקודש

 

"... אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם... (פרשת אמור ויקרא כא א, ד). ומה יקרה אם יטמאו? "..כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים... וטומאתו עליו... ונכרתה הנפש ההיא.." (כב ג).

עבודת הכהנים בבהמ"ק כרוכה בהרבה קשיים וסכנות. סכנת כרת על טומאה ועל אכילת פסולי קרבן אחרים.  סכנת מיתה על עבודה בשתויי יין ופרועי ראש. רק שבוע שעבר למדנו על מיתת שני בני אהרן. עד כדי כך שעשו אמר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" (בראשית כה לב) ומפרש רש"י על המקום 'כמה אזהרות ומיתות תלויין בה... אמר, אני הולך למות על ידה, א"כ מה לי חפץ בה'.

ומאידך למדנו במסכת יומא דף ט על יותר משלוש מאות כהנים גדולים ששימשו בבית שני. ולמה כל כך הרבה? כי לא היו מוציאין את שנתם. שהיו קונים את הכהונה בדמים והיו מתים בכניסתם לקודש הקדשים. והתמיה עליהם רבה. מילא הראשון לא חשב שהוא ימות. גם העשירי אמר, לי זה לא יקרה. אבל מה עם הכהן המאה, המאתיים, השלוש מאות, הם לא הבינו? הם לא ידעו שימותו? מה הביא אותם לרצות כל כך את התפקיד הקשה והמסוכן הזה? מה הביא אותם 'להתאבד' ועוד לשלם על זה כל כך הרבה כסף?

יש הלומדים מכאן את כוחו של הכבוד. מה אדם מוכן לעשות בשביל כבוד.

ויש הדורשים אותם לשבח.

בכל שנה ושנה היו מתקינין לכהן גדול כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. מה קורה עם אותו כהן ממלא מקום שעבד ביום הכיפורים, לאחר שחזר הכה"ג לעבודתו? אמר רבי יוסי, מעשה ביוסף בן עלם מציפורי שאירע בו פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו, ואמרו חכמים, ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כ''ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין. אותו כהן ממלא מקום, אם אכן ישמש ככהן גדול, לא יוכל לעבוד יותר לפחות עד מיתת הכהן הגדול. ואם זה לא מספיק שהוא לא יכל לעבוד בבית המקדש, כל שאר דיני כה"ג עליו – לא פורע ולא פורם, אינו מטמא לקרובים ואסור לישא אלמנה. הוא מוותר על שנים של עבודת הקודש, בשביל לעבוד רגע אחד ביום הכיפורים.

נכון, אותם כהנים בית שני, עשו שלא כדין, היו כהנים ראויים מהם. הם גם ביזו את הכהונה גדולה בזה ששילמו כסף עבורה. אבל הכמיהה לקדושה! הכמיהה להיות כה"ג! לעבוד את עבודת יום הכיפורים! להיכנס לקודש הקדשים! הם ידעו שהם ימותו, אבל זה שווה!

להיות יהודי זה קשה. תרי"ג מצוות לעומת שבע מצוות של גוי. ובכ"ז אנחנו מברכים כל בוקר שלא עשני גוי. כי כשאנחנו לומדים את איסורי התורה הכרוכים בעונשי מיתה, אנחנו לא אומרים "למה זה לי תורה". אלא להיפך, אנחנו מבינים את חשיבותם ויקרותם של אותם מצוות ואדרבה מתחזקים יותר ויותר בשמירתן ובקיומן.