אחרי מות קדושים – שלא תתמלא הסאה.

  

התורה מסיימת את איסורי עריות – שבסוף פרשת אחרי מות – באזהרה: "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם". ומה קרה להם? "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". אותם תושבי הארץ שאתם כובשים, הארץ הקיאה אותם בגלל מעשי התועבות שלהם. והציווי וההזהרה לבני ישראל: " ושמרתם ... ולא תעשו מכל התועבות האלה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". (ויקרא יח כד–כח).

התורה מזהירה אותנו ממצב שהארץ תקיא אותנו על ידי מעשים שלכאורה רחוקים מאתנו כרחוק מזרח ממערב. אז מה עלינו לעשות? כאשר אנחנו רואים שהאיסורים הללו נעשים בארץ הקודש, זה אמור לעורר בנו פחד! כי הארץ מקיאה כשמלאה הסאה. וכשהיא מקיאה, היא מקיאה הכל. טובים ורעים גם יחד.

פרשת אחרי מות מסתיימת ומיד פותחת פרשת קדושים – שבדרך כלל נקראת כפרשה אחת והמשך ישיר לדברים – "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת עליהם קדושים תהיו...." ורש"י אכן מפרש כהמשך ישיר: 'הוו פרושים מן העריות'.

הרמב"ן מביא מהתורת כהנים (שמיני יב יג) 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כך אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים'. ומפרט הרמב"ן איך אנחנו יכולים להנות מהעוה"ז ועדיין להיות פרושים.

הגמ' במסכת יומא בדף ט' - אותו למדו השבוע לומדי הדף היומי – מבארת מפני מה חרב משכן שילה, המשכן בו כִהֵן עלי הכהן, שם התפללה חנה ושם גדל שמואל הנביא. 'מפני שהיו בה שני דברים, גלוי עריות ובזיון קדשים. גלוי עריות דכתיב {שמואל א ב-כב} ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד. ואע''ג דאמר ר' שמואל בר נחמני א''ר יוחנן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה מתוך ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום'. משכן שילה נחרב בגלל חטאם של בני עלי והנביא מתייחס לזה כאיסור אשת איש. ואפי' שבני עלי לא חטאו באשת איש, אלא מה היה חטאם? אשה שילדה מביאה קרבן לטהרתה. ומתוך גאוותם (רש"י) התרשלו בהקרבת קרבנותיהם והנשים ממתינות שם עד שיקריבום ומשתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה. ולזה מתייחס הנביא כאיסור אשת איש. ועל חטא זה - אומרת הגמ' - חרב משכן שילה.

וכבר תמה על כך הבן יהוידע (רבינו הבן איש חי בספרו על אגדות חז"ל), וביאר, כיוון שלהם היה חטא זה שנחשב להם כאילו חטאו בגילוי עריות. לכן המון העם היה בידם חטא זה של גילוי עריות ממש. ובעבור זה חרב משכן שילה.

כשהתורה מסמיכה את פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות, כי כשאנחנו לא קדושים ופרושים, הם חוטאים בעריות ממש. וכדי שלא תתמלא הסאה עלינו לחזק אצלנו את ה"קדושים תהיו". ולא כדי לאזן את המשקל, אלא כדי שהם לא יחטאו בעריות.