משנכנס אדר מרבים בשמחה ופרשת תרומה
בִּיתי נתבקשה להגדיר מהי "שמחה".
העלנו את דברי חז"ל הקשורים לשמחה (אלו הזכורים לנו) וניסינו למצוא
מכנה משותף ביניהם.
"השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה".
"אין שמחה כהתרת הספיקות".
"אין שמחה אלא תורה".
"אין שמחה אלא בבשר ויין".
"איזהו עשיר השמח בחלקו"
"אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה".
ועל כולם, "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
מתוך דין ודברים על השמחה בכל האמרות האלו הגענו למסקנה ששמחה משמעותה
"שלימות".
"השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה". זכר ונקבה ברא אותם, האדם
ואשתו נבראו כיחידה אחת שהופרדה. לאחר שאדם מוצא את אבידתו, הוא חוזר להיות אדם
שלם. קודם שמצא את אשתו, הרי הוא חצוי ולכן שרוי בלא שמחה. לעומת זו השרוי עם
אשתו, הגיע לשלימות ולכן שרוי בשמחה.
"אין שמחה כהתרת הספיקות". אדם השרוי בספק, קרוע בין צדדי
הספק. התרת הספק, ולא משנה לאיזה צד תיפול ההכרעה, מביאה אותו לשלימות ומכאן
לשמחה.
"אין שמחה אלא תורה". אין שלימות כשלימותה של תורה. אדם העוסק
בתורה עוסק בדבר השלם ביותר הנמצא, ומחבר את עצמו לשלימות זו. לכן אין שמחה אלא
תורה ואין שמחה כשמחתה של תורה.
"אין שמחה אלא בבשר ויין". הכוונה לבשר שלמים שהוקרב לה' ונאכל
בקדושה ובירושלים. אחת הסיבות למצווה לאכול בשר ולשתות יין בחג, כדי לשתף גם את
הגוף בשמחת החג. הנשמה נהנית ושמחה בהשראת השכינה שהייתה בבית המקדש, הגוף לא שותף
לשמחה זו. שמחה זה רק כאשר האדם בשלמותו חווה את השמחה, הנשמה בשלה והגוף בשלו. גם
כאן השלימות בין הגוף והנשמה היא השמחה.
"איזהו עשיר השמח בחלקו". אדם שלא מסתפק במה שיש לו (בדברים חומריים),
אלא תמיד שואף ליותר, רוצה את מה שהוא רואה אצל אחרים - לעולם לא יהיה שלם עם
עצמו. לעומתו מי שמאושר במה שיש לו, יודע שזה מה שהקב"ה נתן לו ולכן זה מה
שהוא צריך, אדם כזה שלם עם עצמו – שמח בחלקו והוא הוא העשיר.
"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". אין אדם זוכה להשראת השכינה
אלא כשהוא שלם. יעקב אבינו מיום שבנו יוסף נעלם ממנו, לא שרתה עליו שכינה עד ליום
בו נתבשר שבנו חי. ליעקב הייתה חסרה השלימות שמקורה בעצבות על בנו הנעדר. כשיוסף
נמצא חזר יעקב להיות האדם השלם והשכינה חזרה לשרות עליו.
וזה מביא אותנו לחודש אדר ולשמחת הפורים. חג הפורים כשמקבל את ההתייחסות
הנכונה, מביא אותנו לאותה שלימות. לאחר שאנחנו מגלים את ההסתר שבאסתר, לאחר שאנו
קוראים את המגילה כ"אגרת" – כאוסף של סיפורים שאינם קשורים זה לזה, אך
מברכים עליה לאחר שגוללים אותה כ"ספר" – כסיפור אחד ארוך המתוכנן ומושגח
לפרטי פרטים, אז אנו מגיעים לאותה שלימות עצמית המתבטאת בשמחת פורים.
ומכאן לפרשת השבוע – פרשת תרומה. ידועים דברי האלשיך על דברי הכתוב
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מלמד שכל אחד
מישראל צריך לעשות את עצמו למשכן ולמקום השראת שכינה. אז בואו ונראה מה יש במשכן
שצריך להיות דוגמתו בבניין האדם.
הפרשה מתחילה בכלי המשכן, הארון השולחן והמנורה, ובסדר הזה. ושלושה כלים
אלו, הארון – נושא את התורה, את הלוחות ואת ספר התורה שכתב משה רבינו. השולחן – כל
השפע, כל צרכי האדם ופרנסתו בעוה"ז ואיך זה מגיע? על ידי שזה שולחן גבוה. על
ידי שזה השולחן אשר לפני ה'. והמנורה זה שכרו של אדם לעולם הבא. ואיך? הדלקת
השלהבת עד שתהא עולה מאיליה, השאיפה למעלה. ומשה רבינו נצטווה על הארון ראשון כי
התורה היא המדריכה אותו ומביאה אותו גם לשולחן שיהיה שולחן גבוה, גם למנורה שתעלהו
מעלה. גם לשכרו בעוה"ז וגם לשכרו בעולם הבא.
מי שרוצה לעשות את עצמו ואת ביתו משכן לשכינה. אז הוא צריך להכיל בתוכו
את הארון – התורה. שולחן - שיהיה שולחן גבוה. שולחן של השמח בחלקו. וכל זה בענייני
השולחן - בענייני החומר, אבל ברוחניות צריך את המנורה של שאיפה לעליה מתמדת.
מי שחייו יהיו מושתתים על יסודות אלו, מי שביתו יכיל את היסודות האלו, יזכה
לשלימות ולשמחה אמיתית לא רק בחודש אדר ובפורים, אלא בכל ימות השנה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה