פרשת בשלח - חכם לב יקח מצוות ואויל שפתיים ילבט
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"(שמות י"ג י"ט)
הגמרא בסוטה (יג.) מתייחסת למעשה זה של משה רבינו. "תנו רבנן, בא
וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בבזה והוא נתעסק במצוות.
שנאמר "חכם לב יקח מצוות" (משלי י' ח') . בזמן שבני ישראל עסוקים בלשאול
כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, משה רבינו מחפש את עצמות יוסף הטבועים ביאור. ועל זה
הביאו חז"ל את הפסוק חכם לב יקח מצוות.
הבן יהוידע (המפורסם יותר - כבן איש חי), עומד על לשון הברייתא "בא
וראה", 'לומר שאם אדם אומר כשיהיה לי הרבה כסף אעשה מצוות, זה שקר! שאינו יודע
ערך הממון בעיניו! וכדי להבין זאת יש לבא לידי נסיון זה, שמצד אחד יש ממון הרבה ומצד שני מצוה ואפשר
לקחת רק אחד מהם. אז תדע ערך השבח הזה שאני משבח את משה רבנו בחבוב המצוות כנגד
אהבת הממון'.
בואו נתבונן, ישראל שעסקו באותה שעה בהתעשרות לא קיימו מצווה? שהרי
הקב"ה ציווה את משה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת
רעותה כלי כסף וכלי זהב". וכך אמנם עושים בני ישראל, "ובני ישראל עשו
כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב...". הדבר היחיד שבני ישראל רוצים
לעשות כעת הוא לצאת ממצרים ובכ"ז הם הולכים ושואלים מהמצרים כלי כסף וזהב.
למה? מעידה עליהם התורה, "כדבר משה", כי כך משה רבינו צווה אותם.
ובכ"ז חז"ל קוראים למשה חכם לב יקח מצוות ולבני ישראל לא. ואם תחילת
הפסוק מדבר על משה רבנו, הרי עלינו לומר את המשך הפסוק "ואויל שפתיים
ילבט" על מי שלא נהג כמשה רבנו, אלא בחר לקיים את המצוה החשובה ששכרה בצידה
גם כאן בעוה"ז.
וכאן המקום להביא את דברי המהרש"א שם בסוטה, מה זה חכם לב? שיודע
לחשב שכר מצוה כנגד הפסדה.
ומכאן לפרשת המן הנלמדת בהמשך הפרשה, ולצנצנת המן שנשארה למשמרת וכבר
נעשה בה שימוש על ידי ירמיהו הנביא כשהוכיח את בני דורו למה אינכם עוסקים בתורה?
והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר
להם "אתם ראו דבר ה'" בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום
להכין מזון ליראיו (רש"י ט"ז ל"ב).
ואנחנו יכולים לבדוק את עצמנו בקלות איפה אנחנו עומדים ביחס שבין לקיחת מצוות ולימוד תורה לבין הדאגה לכסף, לפרנסה. נכון גם פרנסה זה מצוה, כי חובה עלינו לדאוג לפרנסת בני ביתנו. ויש עלינו גם חובת ההשתדלות. צריכים לחסוך לחתונות הילדים בכבוד ולרכישת דירות. אבל איזה מצווה אנחנו עושים יותר בשמחה, ביתר חשק? על מה אנחנו מוותרים בשביל מה? כמה אנחנו משקיעים באותו קנס שנקנסנו בחטאו של אדם הראשון ונקרא חובת ההשתדלות?
כשנעמוד בפני בחירה בין קביעת עיתים לתורה מצד אחד ומצד שני הצורך להוסיף בפרנסה, אז נבין את גודל הנסיון. ואם נזכור את צנצנת המן שאמנם נגנזה אבל עדיין קיימת. אז יש סיכוי שנהיה מן החכמי לב ולא מן האוילי שפתיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה