פרשת וירא - אברהם אבינו עמוד החסד או עמוד החינוך?

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו..." (בראשית יח יט)

אם אנחנו היינו מגדירים את מעלתו העיקרית של אברהם אבינו, היינו אומרים חסד. אולי היינו אומרים הפצת האמונה בא-ל אחד – קירוב רחוקים. ואם היינו מתייחסים לדברי חז"ל - שכשרצו האורחים להודות על האירוח, לימדם להודות ולברך למי שאכלתם משלו, משל מי שאמר והיה העולם. היינו אומרים שמעלתו הגדולה של אברהם היא שילוב שני הדברים גם יחד – הכנסת אורחים שמפיצה אמונה.

אבל כשהתורה רוצה לשבח את אברהם אבינו, היא מעידה עליו "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" – חינוך ילדים חינוך תלמידים. כי זה הבסיס לקיום עם ישראל, ההורים מעבירים ומצווים לילדיהם. ומנגד הילדים מקבלים מהוריהם שזה הבסיס למצוות כיבוד אב ואם.

איפה זה מתחבר עם זה שאברהם נחשב כעמוד החסד ולא כעמוד החינוך? ובנוסף יצחק עדיין לא נולד והיכן ה"ידעתיו"? הכוונה על ישמעאל? או אולי על שם העתיד?

נחזור לתחילת הפרשה. אברהם נמצא ביום השלישי למילתו, היום הקשה ביותר, חולה בן תשעים ותשע, עד כדי כך שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יבאו להפריע לאברהם את מנוחתו. והתורה לא מתארת את מה שהיה עד שהגיעו המלאכים אבל ננסה לדמיין. אברהם יושב ומצטער והצער נראה על פניו. נגש אליו בנו ישמעאל. אבא מה קרה, כואב נורא? עונה לו אברהם, ברוך ה' לא נורא. נגש אליעזר ועוד מעבדי אברהם, אולי חום היום משפיע לרעה? וגם להם עונה אברהם, חם? לא נורא! אז מה כן? למה הצער הזה על פניך? אומר להם אברהם בכאב, אין אורחים! אברהם עמוד החסד, סמל להכנסת אורחים לא יכול יום אחד בלי אורחים. לא יכול יום אחד ללא עשיית חסד. וזה כואב לו. והקב"ה רואה בצערו ושולח אליו מלאכים בדמות אורחים. ומיד נהרה על פניו "ויקם וירץ לקראתם". אם כל מכאובו, עם חום היום, עם כל תשעים ותשע שנותיו, אברהם רץ בשמחה אדירה לקראת האורחים. ומיד אח"כ "ואל הבקר רץ אברהם" לא על ידי עבדיו ומשרתיו אלא בעצמו רץ. וגם מה שנתן את הבקר אל הנער אל ישמעאל, אומר רש"י, כדי לחנכו במצוות. זה חינוך! כשילד רואה את אביו החולה מצטער ורואה בחוש איך שכל הצער הוא לא בגלל המחלה, לא בגלל הקשיים, אלא בגלל אי אפשרות לקיים המצוה. כשהוא רואה את השמחה שמשכיחה ממנו כל כאב - כשמזדמנת לו המצווה, זה החינוך הכי טוב שהוא יכול לקבל. ומיד אח"כ אומר הקב"ה "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו..." כזאת חביבות למצווה זה החינוך הכי טוב לבנים.

חז"ל מספרים לנו על כך ששרה גם היא כאברהם מפיצה את האמונה בעולם – אברהם מקרב את הנשים ושרה מקרבת את הנשים. אבל בתורה זה לא כתוב. מה שכן כתוב בתורה זה הדאגה של שרה לחינוך בנה יצחק – "גרש את בן האמה... כי לא יירש עם בני עם יצחק". שרה לא דואגת לירושה של יצחק שיתחלק בה עם ישמעאל. שרה דואגת כי ראתה אותו מצחק, ראתה אותו עובד עבודה זרה וגילוי עריות. לזה שרה לא מסכימה. שהבן שלי יהיה בחברה רעה שעלולה להפריע לחינוכו, זה לא. כי היא יודעת שישמעאל לא יירש - לא יהיה ממשיך דרכו של אברהם. והיא חוששת שבחברתו גם יצחק לא יהיה ראוי להיות היורש, הממשיך.

אברהם ושרה עמודי החסד. אבל הם מלמדים אותנו איך מגדלים ילדים. זה יכול להיות חינוך לחסד, זה יכול להיות חינוך למצוות, וזה יכול להיות חינוך לתורה. אפשר לדבר עם ילד על חשיבות הלימוד ועל אהבת תורה. אפשר ללמוד איתו באבות ובנים וגם לתת לו ממתקים ופרסים.  אפשר גם ללמוד איתו בישיבת מרדכי הצדיק ובישיבת מחיל אל חיל, בחגים ובבין הזמנים. אבל הילד רואה על מה הוריו מצטערים ומה משמח אותם, על מה הם מדברים ועל מה הם מתרפקים. על עניני העולם הזה או על ערכי העולם הבא. והוא מבין ומפנים מה הדברים החשובים. וכשהוא רואה את הנאת אביו ואמו מלימוד התורה, מקיום המצוות, בתפילה ובעשיית חסד. וכשהוא רואה את חששם מהליכתו בדרך לא טובה. הוא קונה לעצמו את החשק ואת אהבת התורה והמצוות.