האדם נברא ביום שישי או בערב שבת?!

במאמר הקודם (מי אתה? נזר הבריאה או יתוש קדמך?!) הבאנו את דברי הברייתא במסכת סנהדרין (לח ע"א) שמדברת על בריאת האדם: "אדם נברא בערב שבת.... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך". הברייתא מתייחסת לבריאתו של האדם אחרון למעשה בראשית. אבל הברייתא גם אומרת שהוא נברא בערב שבת. לא יום שישי! אלא ערב שבת! האם יש לכך משמעות?  הברייתא ממשיכה ואומרת, "דבר אחר, כדי שיכנס לסעודה מיד". אם הכוונה לסתם אכילה - שיהיה לו כבר מוכן הכל לאכול -  א"כ יכל לבוראו ביום אחר ולתת לו את מזונותיו. שהרי אכילת בשר חיות ובהמות שנבראו ביום השישי הייתה אסורה לאדם והותרה רק מנח והלאה, א"כ יכל לבוראו כבר ביום השלישי. ואם רצה שיהיה לו גם שמש וירח, אז ביום הרביעי, למה ביום השישי?

רבי שלמה אלקבץ במזמור "לכה דודי" - אותו אנו אומרים כל שבת - אומר: "לקראת שבת לכו ונלכה, .... מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה". מי שקורא את פסוקי ששת ימי בראשית בהבנה שטחית, עלול לחשוב שהשבת ניתנה למנוחה פיזית. אחרי ששת ימי העשייה באה שבת מנוחה. נכון, זה ברור שהקב"ה לא צריך את המנוחה, כמו שהוא גם לא התאמץ בבריאת העולם. אבל ניתן לחשוב שבריאת העולם היא סימן לחיינו בעולם הזה. וגם אנו, שישה ימים נעבוד ואח"כ ננוח מעבודתנו הקשה. אומר לנו רבי שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי, השבת היא לא אחרי ששת ימי המעשה. "סוף מעשה במחשבה תחילה". נכון, ששת ימים תעשה מלאכה! אבל, וביום השביעי - שבת לה' אלוקיך. השבת היא העיקר. השבת היא מעין עולם הבא. ברא הקב"ה את העולם הזה עם מעין עולם הבא בתוכו וזה היה המחשבה תחילה. השבת היא המחשבה שבשבילה נבראו ששת ימי המעשה.

אדם הראשון נתקלל - הוא וזרעו אחריו עד עולם - "בזיעת אפיך תאכל לחם". עלול האדם לטבוע בזיעתו ולחשוב שזה החיים. זה מה שנגזר עלי. ומתוך כך ישכח שהוא נזר הבריאה ושבשבילו נברא העולם. עלול אדם להשאר בגלות של "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי ....." וממילא התוצאה תהיה התמקדות בעבודה, התמקדות בארציות ובגשמיות תוך זניחת "הנפש ממללא". עד כדי מצב שיתוש קדמך. אומרים לנו חז"ל: שאדם נברא בערב שבת. לא ביום שישי אחרי ששת ימי המעשה. בערב שבת ברא הקב"ה את האדם, לקראת יום המנוחה - יום בו אין את הקנס של  בזיעת אפך תאכל לחם, כדי ללמדו שזה עיקר חיותו ובשביל זה הוא נברא.

יצאנו מימים מרוממים - של ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ועל כולם שמחת תורה. ימים של התעלות, של רוממות של איגרא רמה - לימים של שגרה, של בזיעת אפיך תאכל לחם. וההרגשה היא של נפילה עמוקה וכואבת לבירא עמיקתא. איך נשמור את העליה הרוחנית מימים אלו ונמשיך אותם לכל השנה? איך נרפד את קרקע הבור העמוק? סידר לנו עזרא הסופר את סיום התורה בשמיני עצרת ואת תחילת התורה מחדש מיד לאחר תקופה זו של החגים. ואולי בין הטעמים נמצא גם הטעם הזה. סודרה לנו פרשת בראשית מיד אחרי תקופה זו, כדי שנלמד מבריאת העולם ומיצירת האדם מי ומה הוא האדם ולשם מה נברא. וננצל את המעין עולם הבא שקיבלנו בשבת כדי למצות את מותר האדם מן הבהמה.