שבתי בבית ה' - סוכות תשפ"א בצל הקורונה
חלפו שבעה חודשים מאז פרצה הקורונה את גבולנו. חלפה חצי שנה מאז חגגנו את חג הפסח בחיק המשפחה המצומצמת. מאז הורינו ישבו בליל הסדר לבד. ילדינו הצעירים התמודדו עם עריכת הסדר בפעם הראשונה עם משפחתם הזעירה והצעירה.
והנה אנחנו אחרי הימים הנוראים ובפתח חג הסוכות ושוב לבד. ההורים
בסוכתם שכבר שכחו כמעט איך פותחים אותה. והילדים לבד בסוכתם הקטנה העונה על השיעור
המינימלי.
ועל זה נאמר והיית אך שמח. שמחת חג נטו בלי עזרים נוספים מסביב.
דוד המלך אומר בתהילים במזמור אותו אנו אומרים כבר חודש וחצי: "אחת שאלתי מעת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי". בקשה מוזרה למלך. זה מה שרוצה דוד המלך, לעזוב את הכל ולעבור לשבת כל חייו בבית המדרש? כל אחד ותפקידו! אבל אם נחשוב לרגע על דוד המלך שידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליה. דוד המלך שיושב בין מלכי מזרח ומערב העסוקים בכבודם, והוא "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". אז כן, אפשר להיות מלך שמנהל את הממלכה, עוסק במדיניות, לוחם את המלחמות, ויושב בבית ה'. כי בית ה' זה לא מקום. בית ה' זה מציאות. ומציאות זו יכולה להתקיים במלחמה, בבית המלוכה, במפגשים מדיניים ואצלי בבית.
הורגלנו לקיים את חיינו היהודיים כחלק מכלל גדול. מניינים גדולים,
ישיבות גדולות, שמחות גדולות. בית ה'. זה נכון, ברב עם הדרת מלך. אבל האם זה רק
זה, או שאולי אנחנו לא יודעים לחיות את עצמנו. אנחנו לא יודעים לשמוח עם עצמנו.
אנחנו לא יודעים להתפלל או ללמוד עם עצמנו. אנחנו לא יודעים להיות עם הקב"ה לבד.
אנחנו לא יודעים להיות בבית בבית ה'.
אמר לי תלמיד חכם אחד, ישנם אנשים שכל היראת שמים של השנה היא בר"ה ויו"כ [אני מדבר על חרדים] וכל הענין הוא בקיבוץ כולם יחד אצל אדמו"ר או בישיבה יחד וכו'
ואני אומר, זו ההזדמנות שלנו לצאת מהמצב הזה. לחזור לימים בהם בשביל להיות
יהודי היית יכל להיות בודד בעולם ועדיין להיות יהודי.
לשבת בסוכה בחג הסוכות עם המשפחה המצומצמת או אפי' לבד ולהרגיש את
ה"כי יצפנני בסוכו". לשמוח לא בחברים ובאורחים אלא לשמוח בסוכה, במצוות
החג, בשבתי בבית ה'.
לשמוח בשמחת תורה עם התורה ולא אם החבורה קדישא אצל האדמו"ר או בישיבה.
ואולי והלואי שכשנלמד את כל הדברים האלו, נשוב לביחד. אבל אז זה יהיה ביחד אחר. ביחד של הרבה פרטים שמכירים את עצמם, שלמים עם עצמם ויוצרים יחד שלם יותר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה