פרשת ניצבים - ערב סליחות - על פי שיחתו של הרב לאו ליל ראשון של סליחות תשס"ו לאחר סיום מלחמת לבנון השניה

 "והיה כי תקראנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (לא, יט-כא). והיה לשון שמחה. מה שייך לשון שמחה לצרות רבות ורעות? ומי היא השירה המדוברת ועל מה היא מעידה?

המדרש בפתיחתא לאיכה מספר על ירמיהו הנביא שהלך לעורר את האבות, את רחל אימנו ואת משה רבנו כדי שיבקשו לפני הקב"ה רחמים על בניהם.

ראשון ניגש אברהם אבינו עליו השלום לפני הקב"ה ושואל- "ריבונו של עולם, בני היכן הם"?

עונה לו הקב"ה – "בניך חטאו".

ממשיך אאע"ה ומקשה – "מי מעיד בהם"? אתה כתבת בתורתך "לא יקום עד אחד באיש" "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת". איפה העדים אני לא רואה אפי' עד אחד.

עונה לו הקב"ה- יבואו כ"ב אותיות שבהם נכתבה התורה ויעידו שעברו בניך על מה שכתוב בתורה.

וממשיך המדרש ומספר איך עולה אות א' להעיד ובטרם היא מספיקה לפתוח פיה, אומר לה אאע"ה, א' את לא מתביישת לקטרג על בני. את שבך מתחילות עשרת הדברות – אנכי ה' אלוקיך – שבני הם שהסכימו לקבל אותם והם היחידים שמוכנים לשמור אותם ואת רוצה לקטרג עליהם. ואומר המדרש "התביישה א' ופרשה לקרן זווית".

עלתה אות ב'. וגם אליה פונה אברהם אבינו ע"ה ואומר לה. ב'! בושה וחרפה! בך מתחילה התורה – בראשית ברא אלוקים – שעליה נאמר "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קודש, מימינו אש דת למו". הקב"ה מסתובב בעולם עם התורה בימינו ומחפש מי ירצה לקבלה. מי קיבל אותה? עשו ששאל מה כתוב בה? או אולי ישמעאל שנבהל מה"לא תגנוב"? בני הם היחידים שהסכימו לקבלה ועוד בצורה של נעשה ונשמע שעל זה נאמר "מי גילה רז זה לבני". ואת ב' רוצה לקטרג עליהם?! נתביישה ב' ופרשה לקן זווית. וכך כל האותיות. עשרים ושתים אותיות עולות להעיד ואברהם אבינו ע"ה מוריד אותם.

עלה יצחק ויעקב, עלתה רחל ואז עולה משה רבנו ללמד זכות על צאן מרעיתו לפני ריבונו של עולם. ומשה רבנו אומר את הפסוק שאיתו פתחנו: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". ומסביר רבה  - הבלתי נשכח - של ת"א הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל. פנה משה לעשרים ושתים האותיות ואומר להם: אברהם אבינו מבקש מכם שתרדו, שלא תעידו נגד בניו. ואני אומר לכם תעלו ותעידו! תעלו ותלמדו זכות על עם ישראל!

משה רבינו עומד לפני פטירתו וצופה את כל אשר יקרה את עמו ברבות הימים. הוא רואה את כל הגזרות, הוא רואה את כל הקשיים והוא רואה אותם שומרים, מקיימים ולומדים את התורה, בכל העיתות, בכל המצבים ועם כל הצרות. והוא אומר לתורה המורכבת מאותם עשרים ושתיים אותיות: אדרבא תורה קדושה, תבואי ותעידי, תבואי ותלמדי זכות על עם ישראל. "כי תקראנה אותו צרות רבות ורעות" "וענתה השירה הזו לפני לעד" - תבוא התורה ותעיד לפני הקב"ה. מה היא תעיד? "כי לא תשכח מפי זרעו" – בכל הזמנים, בכל המצבים עם ישראל שומר על התורה, עם ישראל לומד את התורה.

במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" שדרשוהו חז"ל על ראש השנה וים הכיפורים, אמר דוד המלך, "אם תחנה עלי מחנה לא ירא ליבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח". וכבר דרשו דורשי רשומות את פסוק זה על השטן הבא לקטרג עלינו בימים אלו. "בזאת אני בוטח", במה אני בוטח להינצל ממנו, בתורה שנאמר בה "זאת התורה".

נתחזק בלימוד ובקיום התורה, גם בזמנים הקשים, גם עם קשיי פרנסה, גם עם בעיות בריאות, גם בתקופת קורונה וגם בכל המצבים. ובמוצש"ק כשנעמוד לפני בורא עולם בסליחות ונאמר "פנה נא אֶל התלאות ואַל לחטאות", תצטרף התורה ותעיד בנו על שמירתה ולימודה למרות התלאות. ונזכה בעזהי"ת ונחתם לחיים טובים! חיים של בריאות, חיים של פרנסה טובה, חיים שיהיה עמלנו בתורה.

* נכתב על פי שיחתו של הרב לאו, בבית הכנסת הגדול בת"א, במוצש"ק ניצבים וילך כ"ג אלול תשס"ו ליל ראשון של סליחות, לאחר מלחמת לבנון השניה, בה הוא הזכיר את ההרוגים הקדושים במלחמה בכלל ובקרב בינת ג'בל בפרט.

לצפיה ב- שיחתו המלאה של הרב לאו