פרשת בלק - הן עם לבדד ישכון

פרשת בלק יחודית בכל התורה כולה בכך שאם לא היתה נכתבת, אף אחד מישראל לא היה יודע ממנה. סיפור שנעשה בין בלק מלך מואב לבלעם נביא הגויים היושב במדיין. הנושא אמנם השמדת עם ישראל, אבל הכל מתחיל ונגמר בלי שלמישהו מעם ישראל יש מושג על מה שקורה. גם לא למשה רבנו. כבר דיברנו על כך שנכתבה פרשה זו ללימוד השגחתו של הבורא עלינו, גם כשאנחנו לא יודעים כלום, על דרך "הללו את ה' כל גויים... ".

היה עוד מעשה ממין זה, נחל ארנון. הכנענים חיכו להם בנקרות במצוקי הנחל, מארב מושלם עם נקודות שליטה מוחלטות על כל השטח. אבל מצוקי נחל ארנון נצמדו זה לזה ומחצו את אותם אורבים למוות. הנחל חזר לקדמותו ועם ישראל יכל לעבור בלי לדעת מכלום. אך הקב"ה שלח את הבאר שיוציא את המתים, שיראו עם ישראל את הנס שנעשה להם. מעשה זה מוזכר ברמז בשתי מילים בשירת הבאר. וכאן, פרשה שלימה בתורה.

אני חושב שיש כוונה נוספת בכתיבת פרשה זו לדורות. בלעם הרשע מלמד אותנו בפרשה זו הרבה דברים על עצמנו. על מעלתנו. ואולי צריכים שזה יגיע דוקא ממישהו זר שלא חשוד על אהבתו היתירה אלינו.

"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ומפרש הרמב"ן, "מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו ואין גוי אחר שיחשב הוא אליו, כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחד. אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכן בטח בדד יעקב וישראל...... הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם.

ורש"י מוסיף, מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו – "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". וכמו שמפרש בעל הטורים, מראש צורים אלו האבות, ומגבעות אלו האמהות.

בלעם לא היה טיפש. רשע כן, אבל טיפש לא. הוא יודע שהקב"ה לא רוצה לקלל את עם ישראל. אז למה הוא מתעקש ללכת, הוא חושב שהקב"ה ישנה דעתו בדרך? אולי ימאס לו מהנודניק ויתן לו לקלל? בלעם מנסה למצוא איזו נקודה שבגינה יסכים הקב"ה לקללם. לשם כך הוא עולה אל ראש הגבעה כדי להשקיף ולמצוא אולי איזה פגם שיוכל להיתלות בו. ולבסוף לא רק שלא מצא מה להזכיר בשביל הקללה אלא אפי' ברך. למה? כי לפתע הוא רואה את העם השוכן בדד ללא התערבות עם עמים אחרים ועם תרבויות אחרות. הוא רואה אותם שומרים על ייחודם כיעקב וכישראל, ממשיכים את דרכם ומסורתם של אבותיהם, וממילא, מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'. הוא לא מוצא נקודה על ידה יוכל לעורר את זעמו של הקב"ה ולקלל את עם ישראל.

זוהי מעלתו וזוהי חובתו של עם ישראל להיות עם לבדד ישכון, לא להתערב עם הגויים אשר סביבו. וגם כאשר הוא נמצא בתוכם מכורח הגלות - "ובגויים לא יתחשב" - לא יתחשב בהם ולא יחשב עמהם. לא יתחשב בהם, שאנו לא נתחשב בהם כשנחיה את חיינו. ולא יחשב בהם, שכשרואים אותם, אנו לא שם!

הרב עזריאל טאובר מדבר על כך שפעם בעבר הלא רחוק היה מאד קל להכיר בעליונותו של היהודי הכי פשוט, על הגוי. הגויים שהיהודי הכיר מסביבתו הקרוב – ורק אותם הוא הכיר – לא היו כאלו שיש סיבה להתקרב אליהם ובטח לא להתקנות בהם. איכרים נבערים שמבלים את סופי השבוע בשכרות בבתי המרזח או בהוצאת תסכולם על היהודים.  היום אנחנו רואים גויים אחרים לגמרי. משכילים, נחמדים, הומניים. אפי' פילנטרופיים.

לקלל בלעם לא הצליח אבל להפיל את העם - בדיוק בנושא הזה - הוא הצליח מאד, על ידי העצה שיעץ לבלק. רש"י על הפרשה שולח אותנו לגמרא בסנהדרין ק"ו. שמתארת מה היה שם בשיטים.  אמר להם, אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאווים לכלי פשתן, בא ואשיאך עצה. עשה להן קלעים והושב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להם כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים. ובשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה, אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלוש פעמים. ואח"כ אומרת לו, הרי אתה כבן בית שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של נוכרים. אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיוון ששתה בער בו. אמר לה השמעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה וכו' ולא עוד אלא שאיני מניחתך עד שתכפור בתורת משה רבך.

מה הם עשו, הם רק יצאו לקניות, לשוק או למה שקוראים היום קניון. וזה הספיק. הם כבר לא עם לבדד, הם כבר מתחשבים בגויים. הם אפי' מתכבדים בזה שסומכים עליהם לקחת סחורה לבד ומחשיבים אותם כבני בית. והסוף, כמעט, כליה על עם ישראל כולו. לולי פנחס שהשיב את חמתו של הקב"ה ולא כילה את בני ישראל בקנאתו. אבל זה כבר שייך לשבת הבאה.

בלעם לימד אותנו לדורות, אתם רוצים להישאר ישראל? עם המעלה של ישראל?  אתם רוצים להיות מוגנים שאפי' איש אשר כמוני לא יוכל להרע להם? תשכנו בדד. אל תתחשבו בגוים ואל תחשבו עמהם.

 

בלעם דיבר על ה"בגויים" לא יתחשב, אבל אותו "בדד ישכון" שייך גם בתוך העם. כי גם בתוכנו יש מקומות שבהם אנו צריכים לאותה הנהגה של "לא יתחשב".

 

ואולי זאת גם היתה כוונתו בברכתו "מה טובו אוהליך יעקב" וכמו שפירש רש"י "ראה שאין פתחיהן מכוונין זה מול זה". אנו רגילים לפרש זאת על צניעות שראה בהם. אבל אולי אפשר לפרש גם זאת, על ה"בדד". ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, שאינם חיים לפי השני ובשביל השני, אלא חיים לפי דרכם ודרך אבותם.

וקל מאד ליפול בזה, כי יש תמיד את הרצון למצוא חן, להיות כמו כולם, להראות שאני לא ממש שונה. למצוא את המשותף ולא את השונה, את המאחד ולא את המפריד. וכשמתקרבים, מושפעים!

אפשר לראות את זה אצל מי שמשנה מעמדו מבן ישיבה / אברך לאדם עובד. אפשר להגיע בקלות לאותה נקודה. לאן הוא משייך את עצמו עכשיו, אני כבר לא אברך! אני "בַעלֶבַת"! ואז הוא מתחשב בדעת בעלי בתים ונחשב עמהם.

ואת זה עלינו לקחת מברכתו של בלעם, לזכור את הצורים והגבעות מהם הגענו. לחזק את תחושת השייכות והגאווה על שייכות זו לעם ישראל בניהם של אבותינו ואימותינו. ואז לא תהיה לנו בעיה לשכון בדד ללא התחשבות בסובבים אותנו. וזה לא חייב להיות התבודדות והסתגרות מהעולם, כמו שבשביל להתבודד לא צריך לצאת ליערות. אלא כמו שלימדונו רבותינו בעלי המוסר, ההתבודדות האמיתית היא בכל מקום בו אנו נמצאים. להיות מי שאנחנו בלי התייחסות לסובב אותנו. לחייך לכולם ובכל זאת להיות רחוקים. ולהכריז ברבים - בעצם הנהגותינו - מי אנחנו, מאין אנחנו ולאן אנו שייכים.